במהלך הסרט על גלוריה אולרד, עורכת הדין הפמיניסטית שייצגה (בין היתר) את הנאנסות של ביל קוסבי, היא נשאלת "האם זה אישי?". כלומר, למה היא רודפת את קוסבי בכזאת נחישות? הרי על רוב המקרים האלה חלה התיישנות, הם התרחשו לפני ארבעים שנה. חוקית אין כמעט ערך בעבודה המשפטית שהיא עושה, פרו בונו, עבור המיוצגות, אז בשביל מה? מה האינטרס? "האם זה אישי"? היא נעצרת לכמה שניות ונראית קצת מבולבלת מהשאלה. היא עצמה נאנסה באיומי אקדח וגם נכנסה להריון מהאונס, היא מייצגת מוטרדות ונאנסות כבר חמישה עשורים, כל מהלך בחייה היה כרוך באפליה, הטרדה, לעג ועלבון. ממש, אגב, כמו רבות אחרות מאיתנו, אולי אפילו כולנו. "כן", היא עונה, "זה אישי".
הדוקו על גלוריה אולרד בנטפליקס "Seeing allred" - נראה כמו הפריקוול של me too. אולרד בת ה-76 מתמחה בתיקים מתוקשרים הנוגעים לזכויות נשים, וגם לא מעט שחורים ולהט"ב. הסרט חושף אותנו לא רק אליה אלא, במקביל, לשינויים וההתקדמויות שהתרחשו בתחום במהלך השנים. מדובר בשעה וחצי נהדרות. מעין אוריג'ין סטורי של משפטי ההטרדות המיניות שמסתיים בדיוק עם תחילת ההאשמות נגד הארווי וויינשטיין.
אולרד כיפית ומדהימה, למרות שבתקשורת היא הצטיירה לאורך השנים כדמות די שנואה. תאבת פרסום, חובבת צומי וחולת מצלמות. על כל פיפס היא מארגנת מסיבת עיתונאים, היא אופורטוניסטית ושיטות הפעולה שלה וולגריות. כל אלו, ככל הנראה, נכונים. אבל אז מה. יש גם מלא גברים כאלה, פשוט בהם לא טורחים לעלוב שוב ושוב. הסרט שזור בהופעות הטלוויזיוניות המרובות שלה לאורך השנים שבכולן המנחה או האורחים משתמשים בה כשק חבטות. יש גם חיקויים מרושעים שלה בסנ"ל ובסאות'פארק, ובכלל לא אכפת לה מכל זה. חמישים שנה של הופעות טלוויזיוניות - השינויים בתסרוקת שלה מייצגים כל עשור באופן מצחיק נורא - בכולן היא מתעלמת מההשפלות. לא אכפת לה להיות נלעגת כי זה לא חשוב, היא מחייכת וממשיכה קדימה, עיניים על הכדור.
והכדור הזה גדל עם השנים. בשנות העשרים שלה, שהיו בסיקסטיז, היא תבעה מסעדה שהגישה לגברים ולנשים תפריטים שונים, על התפריט המיועד לנשים לא נהגו לציין את מחירה של כל מנה. "גם ככה אנחנו נדרשות לשלם על הארוחה בדרך זו או אחרת", היא טענה במסיבת עיתונאים, "כדאי שנדע מה ההשקעה". היא זכתה. עם השנים התמקדה יותר ויותר בתיקי הטרדות מיניות והסרט כולו ממוסגר דרך פרשת ביל קוסבי, שבו היא מייצגת 28 מהמתלוננות. המהלך של אולרד מעניין - גם אם לא יצליחו להאשים את קוסבי בגלל חוק ההתיישנות, לפחות נשנה את חוק ההתיישנות. הרי אין דבר מטוטמטם יותר מהחוק הזה, המהלך הרגשי שנאנס או נאנסת צריכים לעבור והקושי שיש ברוב הפעמים בהתמודדות ובחשיפה הם דברים שיכולים לקחת שנים. זה חוק שנוצר על ידי מערכת המשפט שלא יכולה להרשות לעצמה לטבוע בתיקים, הלוואי והוא היה רלבנטי גם לחיים ולנפש, כל נאנסת הייתה שמחה לחוק התיישנות פסיכולוגי.
הנה אחת הפרודיות על אולרד:
אולרד ייצגה גם נשים שהוטרדו על ידי טראמפ והארווי וויינשטיין ועשתה זאת, כהרגלה, באופנים מתוקשרים ועמוסי מסיבות עתונאים. אבל למרות שהיא מבלה את מרבית ימיה מול מצלמות, לקח לה שלוש שנים להסכים להשתתף בסרט על עצמה. היא מתקשה לחשוף את חייה האישיים, וכששואלים אותה שאלות שנוגעות למאבק הגירושים הקשה שעברה היא עונה תשובות כמו "עברתי אתגרים". הסרט כבר היה די מוכן כשהחל קמפיין מי טו, מה שהכניס את היוצרות שלו, סופי סרטיין ורוברטה גרוסמן, להיסטריה. במיוחד כי בתה היחידה של אולרד, גם היא עורכת דין, מצאה את עצמה מצדו השני של המתרס - מייעצת לוויינשטיין (אבל היא התפטרה די מהר). בסוף הוחלט לסגור את הסרט עם התפוצצות פרשת וויינשטיין, תוך הדגשה שזאת רק ההתחלה. אולרד אמנם בת 76 אבל היא עוד תעשה הרבה. מי טו והרוחות החדשות האלה אולי נחוות כפתאומיות עבור רבים, אבל הם תוצר של תהליך ארוך ומייגע ומייסר שהיא בין הנשים שלקחו בו חלק.
אולרד נלחמה גם עבור להט"בים, כולל להגיע עם זוג חברות לסביות פעם בשנה, בוולנטיינס, מוקפת מצלמות כמובן, ולבקש רישיון נישואים עבורן. שנה אחר שנה הן נדחו, עד שפסיקת בית המשפט העליון אישה נישואים חד מיניים והשתיים נישאו. הסרט הוא על אולרד אבל מבהיר שכל זה, הסיפור המורכב הזה של פמיניזם, גדול ממנה וגם הוא עצמו חלק מסיפור גדול יותר של זכויות לכל מי שמגיע לו. הכל קשור, הכל מורכב ותלוי בהמון אנשים וסיפורים ובחלקים קטנטנים שמתחברים ונוגעים לכל אחת ואחד מאיתנו ומובילים גם אותנו, בסופו של דבר, לתשובה היחידה שיש - כן, זה אישי.
"גלוריה אולרד, פמיניסטית", netflix