כמה: הביקורת נכתבה אחרי צפייה בכל פרקי הסדרה
איפה: נטפליקס
החלטת tvbee: ברור שכן
ובכן, זה הגיע: ברכות לאיתמר בן גביר, יש לו חיקוי בארץ נהדרת. קל לזהות את האנרגיה המחשמלת של שחר חסון מאחורי האיפור המושלם, בחיקוי חביב אך עוד לא מדויק של הסמן הימני במפה הפוליטית הישראלית. על פי האקלים הנוכחי, חסון יצטרך עוד לשייף את המניירות, כיוון שנראה שבן גביר מתכנן להישאר בעין הציבורית בזמן הקרוב. עבורו, כמובן, מדובר בניצחון - כי אם ארץ נהדרת עושים חיקוי שלך, אתה כנראה מספיק חשוב. אל תתפלאו אם בעתיד הנראה לעין תצוף תמונה של בן גביר בחיוך ענק לצד החקיין שלו.
אין סיכון בקומדיה ישראלית. מקסימום שיימינג, וגם ההשפעה שלו פגה תוך יומיים. אבל סיכון ממשי, כזה שגורם לך להביט מתחת למכסה המנוע לפני שתתניע את הרכב - לא באמת קיים כאן. אף קומיקאי ישראלי לא מת על מזבח הבדיחה. מזל, כי מרגע ששליין, קיציס או תם אהרון יעמדו מול סיכון ממשי שכזה, באמת אפשר להגיד אבדנו. מצד שני, אם יש משהו שמיני סדרת הדוקו לארי צ'ארלס: עולמה המסוכן של הקומדיה יכול ללמד אותנו, זה שקומדיה מסוכנת, גם אם לא תמיד מצחיקה, היא תמיד מרתקת.
לארי צ'ארלס הוא חייל ותיק בשדה הקרב של הקומדיה. בתור אחד מהכותבים המוערכים ביותר של סיינפלד והבימאי של סרטי קאלט כמו בוראט, ברונו ובדיחדת (Religulous), הוא צבר מוניטין של אדם שאוהב להסתכל לעולם בלבן של העין ולהיקרע מצחוק, אבל בסדרה החדשה שלו לנטפליקס הוא בוחר בכיוון מעט שונה. עולמה המסוכן של הקומדיה, ממש כמו שמה הפשטני, הולכת לחפש את הקומדיה במקומות בהן כל פאנץ' עשוי להיות האחרון.
במשך ארבעת פרקיה, צ'ארלס מבקר באזורים קרועי מלחמה מתמשכת, או כזו שפצעיה עדיין גלויים לכל. הוא מבקר בעיראק, ליבריה, ניגריה, סומליה (וגם ארה"ב, שמצויה במלחמה מסוג אחר) ומשוחח עם קומיקאים וסאטיריקנים שמסכנים את חייהם מעצם התעקשותם לבחור בהומור. פה לא נגמר החיפוש של צ'ארלס, שמנסה (ומצליח חלקית) להבין גם את חוש ההומור של הנבלים מסיפורי המלחמה. הרגע שבו הוא מראיין מצביא מליבריה שנודע באכזריותו יוצאת הדופן, למשל, הוא פיסת טלוויזיה מהפנטת, במיוחד כהוא ששואל אותו מה טעמו של בשר אדם - ומקבל תשובה ישירה. הריאיון עם פעיל דעא"ש פחות מרשים, למען האמת.
צ'ארלס הוא טיפוס מעניין במיוחד, יהודי אמריקאי שמפורסם בלוק הביג ליבובסקי וברצינות הקומית שלו, בחור חכם עם לב גדו - אבל מראיין הוא לא. הוא סקרן במיוחד, וללא ספק מצא אנשים מעניינים לשוחח איתם, אבל השיחות עצמן לא מתעלות להבנות מעמיקות, למעט בפרק בו הוא פוגש ניצולי מלחמה. גם האנשים אותם הביא, אם נהיה כנים, לא מצליחים להצחיק גם כשהם מנסים. צ'ארלס מייחס את זה לפערי תרבות, אבל הוא עושה להם הנחה גדולה – לא צריך להיות צבי יחזקאלי כדי להבין שהחומרים של אחמד אל-באשיר, מנחה עיראקי של תכנית דמויית דיילי שואו, יבשים יותר מאלו של נאור ציון.
יחד עם זאת, מדובר בדוקו מרתק דווקא בגלל שהוא מגיע למקומות בהם הקומדיה עומדת על קצה חוט בין מצחיק לחשוב. הקומדיה שצ'ארלס מתעניין בה, בין אם היא סאטירה ניגרית על נזילות מגדרית או סרטוני יוטיוב של אפרו-אמריקאי שרק רוצה לעשות בלגן, היא מהסוג שמהדהדת מציאות מחרידה. הרבה יותר משהיא מגלה על הקומיקאים - היא מגלה על העולם שבו נולדה. עולמה המסוכן של הקומדיה לא מגלה לנו הומור מבריק או יוצא דופן, אלא הומור שניצב עם הגב אל הקיר, לעיתים עם אקדח מכוון לרקתו. היא קומדיה שמעבדת עצב, כאב, יאוש וחרדה לקטרזיס של צחוק. וגם אם במקרה הזה לא תצחקו, כן תצליחו לראות את הקרביים המדממים של קומדיה שלא תמצאו בארץ נהדרת.