יש כמה דברים בחיים שגדולים מסך החלקים של עצמם. זה מעין קסם שלא ברור איך הוא עובד; כל חלק מצליח להתחבר עם השני עד כדי מיזוג שעולה על כל ציפייה אפשרית. חיבור שיוצר חשמל סטטי ועונג אינסופי. כזו היא פיצה מרגריטה; השילוש הקדוש של בצק - עגבניות - גבינה. כזה הוא ג'ין&טוניק. ג'ין לבד הוא לא מפתה, אותו כנ"ל על טוניק. אבל ביחד? פיצוץ של טעם, ואיכשהו, הרמוניה.

"שרלוק", הסדרה שיצרו מארק גאטיס וסטיבן מופאט בשנת 2010, היא שלם ענק שמורכב מחלקים גדולים וטובים בעצמם, אבל האיחוד שלהם גדול אף מסכומם. כמו מיטב אגדות הסינדרלה על הכותבים הבריטיים, מסופר כי גאטיס ומופאט הגו את הרעיון במהלך נסיעת רכבת, בדרך לסט הצילומים של "דוקטור הו". לתפקיד ג'ון ווטסון לוהק מרטין פרימן, שלא הופיע בשום פרויקט משמעותי מלבד תפקיד אורח ב"המשרד". לתפקיד שרלוק הוחלט לקחת את מועמד פרס הבאפט"א, נו, זה. קמברסנאץ'. קמברבאץ'. אחרי כמה פרקים הצטרף לקאסט גם אנדרו סקוט, באחד התפקידים המכוננים בקריירה שלו בתור פרופסור ג'ים מוריארטי.

במקום פרקים קצרים של קומדיה או פרקים בני 45 דקות של דרמה, ב"שרלוק" החליטו לעשות את הדברים אחרת: עונה מכילה שלושה פרקים בסך הכל, כל אחד מהם הוא פיצ'ר בן שעה וחצי. ו-וואלה? זה נשמע נורא. למי יש שעה וחצי לשבת כדי לראות פרק אחד? אבל זה עבד. זה נשאר קצבי ומסקרן ומושך ומהפנט. אי אפשר היה להוריד מזה את העיניים. 

נכון, עברו עשר שנים מאז ש"שרלוק" שודרה לראשונה. ולמרות שקל לראות מה היא עשתה לקריירה של שלושת שחקניה הראשיים - דוקטור סטריינג', בילבו בגינס והכומר מ"פליבג" הן דמויות לא פחות אייקוניות מאלו שכתב סר קונן דויל - עוד מוקדם להגיד איך היא השפיעה על עולם הטלוויזיה. מה שבטוח: היא הגיעה בצורה המדויקת ובזמן המדויק, כשטלוויזיה הייתה בתהליכי המעבר למדיום מוערך לא פחות מהאח הגדול הקולנועי (מהלך שהושלם עם "משחקי הכס"). היא קיבלה חיבוק חם מהמבקרים, ולא פחות מכך, מהמעריצים. אני יודעת כמה היא השפיעה עליי.

תראו, זה לא שכל הפרקים היו אלמותיים. לא ההתמדה והשמירה על רמה היא מה שהפכה אותה לאגדה בחייה. אבל היא הצליחה להיות חכמה מבלי לזלזל באינטליגנציה של צופיה ולהיות רכבת הרים של דרמה ומתח תוך כדי, עם מידה לא מבוטלת של הגזמה ותעופה עצמית - אבל זה היה חלק מהכיף. היא לקחה שלושה שחקנים, שניים מהם סמי-עלומי שם, עם כימיה וכריזמה שמגיעה לשמיים - והפכה אותם לכוכבים. היא גרמה לדור שלם של נערות להתאבסס על אדם שמזכיר לוטרה באופן מחשיד. היא הזכירה לעולם למה אין סיפור טוב כמו סיפור תעלומה, ואיך פותרים אותה בשיא הסטייל.