ככל שזה נוגע לסופרסטארים במוזיקה הישראלית, אין הרבה שמשתווים לשלמה ארצי. יש כאלה שעשו דברים מעניינים ממנו - שינו סדרי עולם, פרצו גבולות; ארצי, לעומתם, פשוט ממלא אולמות, היכלים ואצטדיונים כבר כמה עשרות שנים, ונמצא פה מימי הלהקות הצבאיות ועד היום. זה, כמובן, מצדיק כל סוג של הנצחה למפעל חייו. ארצי כבר הופיע בעבר בקולנוע הישראלי (ב"חסמב"ה", וגם סצנת הסיום של "מעבר להרים וגבעות" מתרחשת בהופעה שלו); הוא קיבל התייחסות אפילו על הבמה הישראלית עם "לילה לא שקט", המחזמר המבוסס על שיריו. עכשיו, שלמה ארצי מגיע גם לטלוויזיה – עם מיני-סדרה תיעודית וביוגרפית חדשה הסוקרת את תולדותיו. אין ספק שמגיע לו. השאלה היא אם מגיעות לו שלוש שעות רצופות. התשובה שלי, אגב, היא לא.
הסדרה, מגיעה מבית היוצר של ירון שילון, מוריס בן-מיור ואמיר בן-דוד, ושמה "וזכרוני הראשון: שלמה ארצי - ביוגרפיה מוזיקלית". היא חלק מז'אנר דוקו שנחשב לדי פופולרי מעבר לים: הדוקו-מוזיקה. או, אם תרצו, רוקומנטרי. חובבי הז'אנר יעופו עלי "וזכרוני הראשון", ובצדק. זוהי חגיגה של שמות, להקות וזרמים מוזיקליים בתולדות הזמר העברי - החל מימי הלהקות הצבאיות, דרך דור הרוקסאן, וכלה בעמיר בניון ועומר אדם. ארצי הרי ראה את כולם קמים ונופלים. אבל לא התכנסנו כאן כדי לקבל שיעור היסטוריה על המוזיקה הישראלית לדורותיה, אלא כדי להבין יותר טוב את שלמה ארצי, אותו גבר שהלך לאיבוד דרך מרפסת. ומה איתו? ובכן, רוב הזמן הסדרה לא מלמדת אותנו משהו חדש עליו, לא משהו שאי אפשר למצוא בוויקיפדיה. במובן מסוים, אפשר לקבל את זה, כי יש מספיק אנשים שישמחו פשוט מעצם ההזדמנות לראות את שלמה ארצי על המסך שלהם; אבל ברמה המקצועית, יוצרי "וזכרוני הראשון" לא מביאים כאן חידוש משמעותי מספיק – ולעיתים קורותיו נסקרים בסדרה בצורה בנאלית אפילו.
אין משהו יוצא דופן בעשייה הדוקומנטרית של "וזכרוני הראשון", שזה ממש בסדר – בחלק ניכר מהקריירה שלו ארצי בעצמו הוכיח לנו שהמצאת גלגלים אינה פרקטיקה שתמיד תכניס אותך לפנתיאון; שאפשר להיות הגדול מכולם גם כשאתה נוח לעיכול. הבעיה עם "וזכרוני הראשון" אינה בהכרח העובדה שהיא לא מקורית או מחדשת, אלא שהיא לא עושה עם חומרי הגלם שבידה משהו מעניין מספיק כדי להחזיק צפייה של למעלה משלוש שעות. במילים אחרות, היא לא מצדיקה את האורך המופרז שניתן לה.
רוב הסדרה מורכבת משיחות עם ארצי המספר סיפורים על חייו ויצירתו, יחד עם קטעי ארכיון (חלקם מוכרים, חלקם נדירים ויפהפיים) שמציגים אותו לאורך השנים. הבעיה היא שארצי, אייקוני ככל שיהיה, אינו מרואיין מרהיב במיוחד. שוב, זה בסדר גמור: ארצי הוא זמר, לא נואם. הסדרה נותנת תחושה של בילוי ארוך במיוחד עם אחד מגדולי הזמרים בישראל. מעריציו הגדולים בהחלט יהנו מזה, אבל אלו שבאו בשביל יצירה דוקומנטרית שיש לה ערך מוסף לא יבינו למה הם מבלים כל כך הרבה זמן במחיצת האיש החביב הזה, שלא אומר הרבה דברים מעניינים, מצחיקים או מרגשים רוב הזמן.
הסדרה בפירוש מביאה אנשים אחרים שיגבו את ארצי כמרואיינים, והם עושים אחלה עבודה: נעם סמל, גיסו ומנהלו לשעבר של ארצי, מוסיף קצת פאתוס לסיפור שבו כל המשתתפים נמנעים בכוונה מפאתוס; אבי סינגולדה (שמגיע באיחור לא אופנתי באמצע הפרק הראשון) מזכיר למה ארצי הוא אחת מאבני היסוד החיוניות של המוזיקה המקומית; ילדיו של ארצי – שירי, בן ויונתן - גם הם תורמים לא מעט תובנות מעניינות לגבי האייקון הזה שמשמש להם כאב.
הסדרה נהיית מעניינת באמת כשהיא מתעקשת לענות על שאלה אחת שרבים מתים למצוא לה תשובה: איך האיש הזה נהיה לזמר הכי מצליח בישראל כבר כמה וכמה עשורים? הסבר אחד נמצא באותם קטעי ארכיון עתיקים: כשארצי התחיל את דרכו הוא היה עוצר נשימה ביופיו. באחת הסצנות מהארכיון ארצי עולה לקבל את פרס כינור דוד כשאשתו הראשונה מילכה לצדו; השניים הרגע באו מטקס החתונה שלהם ומילכה עוד לבושה בשמלת כלה, וארצי שר לה "אהבתיה". למראות כאלה קשה שלא להתמוגג. ככה נראים כוכבים שלא יכולים להפסיק לזרוח. אבל היופי של ארצי הוא רק הסבר אחד, והחיבה של עם ישראל לכוכבים נאים ונוצצים לא מכסה שלושים שנה של סולד אאוט באולמות ובאצטדיונים הגדולים ביותר.
את ההסבר השני, והמעניין יותר, ארצי נותן ישירות למצלמה: הוא לא שר עבור עצמו. הוא אף פעם לא פעל ממחשבה שהוא אמן מיוסר שיוצר מוזיקה כדי לתת מזור לנפשו הדואבת – הוא מעוניין להופיע בפני קהל ולהרחיב להם את הלב לשעה או שעתיים. זאת תובנה שגם מסבירה למה הוא כל כך אהוב, וגם מסבירה למה הברנז'ה אהבה (ואוהבת) להתנשא מעליו במשך כל כך הרבה זמן.
יחד עם מסקנות מעניינות כאלה על הקריירה של אחד המוזיקאים הגדולים שקמו פה, יש עוד לא מעט רגעים מקסימים בסרט, כשהבולט שבהם הוא סיקוונס יפהפה שעורך לתוכו כמה וכמה ביצועים של "ירח". אבל נראה שכל אותם רגעים היו יכולים לעבוד יותר טוב במסגרת של סרט בן שעה וחצי, לא סדרה בת שלוש שעות.
מלבד גילוי אחד קורע לב על משפחתו של ארצי לפני שנולד, לא מדובר ביצירה שמאירה את ארצי באור חדש או גורמת לנו לחשוב בצורה אחת על הדרך שבה ישראל מושחת מלכים. ארצי לא מאותגר פה, הוא לא נשאל את השאלות הקשות: לא שיש הרבה כאלה שאפשר לשאול, ובכל זאת – אפשר לשאול אותו מה הוא חושב על התדמית המגה-סחית שלו, אפשר לנסות להבין אם הוא לא הולך לאיבוד בתוך הלהג של עצמו לפעמים, אפשר לדבר עוד על הצירוף של בן בן ללהקה, אפשר להתעמק קצת יותר בשאלת הגירושים מאשתו. "וזכרוני הראשון" איננה פולחן אישיות, אבל היא לא מאתגרת בשום צורה את הדימוי של ארצי שאנחנו מכירים. מי שמוכן לנסוע עד קיסריה בשביל שעתיים הופעה שלו בוודאי יהנה מאוד מכל פרקי הסדרה; אם אינכם מעריצים שרופים, אפשר גם לוותר.