עוד לפני שצולם פריים אחד ממנה, "אָלֶף" - מיני-סדרת הדרמה החדשה של yes, שנכתבה בהשראת פרשת הנשיא והאנס משה קצב - כבר הייתה במלכוד. מצד אחד: עברו 15 שנים מאז האירוע המביש ההוא, ויהיה קשה מאוד לחדש או להשפיע איכשהו על דעת הציבור. מצד שני: אם כן יימצא קשב כלשהו אצל הקהל, סביר שזה יקרה רק אחרי התפניות התקשורתיות שחוללה me too. בהפקה לקחו את הסיכון ויצאו לדרך, תחת הסלוגן "הסדרה החשובה של השנה", ולא נותרה ברירה אלא להודיע על אמת בפרסום.
ביקום מקביל, בלי גוגל וזיכרון קולקטיבי, "אלף" היא סדרה על הנשיא החדש והסוטה של מדינת ישראל (יעקב זדה-דניאל). אושרת מורנו (נלי מירה רובין) היא אחת מעובדותיו הצעירות, ובין השניים מתחיל להירקם קשר קרוב. די במהרה הקשר הקרוב הזה הופך למסכת של תקיפות מיניות, ומכאן יוצאת לדרך רכבת הרים (או שדים) שאין איך לעצור: היא דורשת תשלום עבור שתיקתה, הוא מתלונן שסחטה אותו, היועץ המשפטי לממשלה נוטה למסמס, חוקרת משטרה אסרטיבית בוחרת להאמין לאישה, וזה נמשך עם השמצות תקשורתיות, מתלוננות נוספות, מגעים לעסקת טיעון ומאסר ארוך שלא ימנע מהנשיא לעמוד על חפותו.
למרות כל אלה, כבר משקופית הפתיחה ברור: "אלף" הרי מבוססת על "אירועים אמיתיים שהתרחשו בתחילת שנות האלפיים", ועלילתה נכתבה בהשראת ספרה של היוצרת השותפה אודליה כרמון, א' ממשרד התחבורה בדימוס. "הנשיא" הוא משה קצב; אושרת היא אורלי רביבו, לשעבר א' מבית הנשיא; יועץ התקשורת החלקלק והמטונף אבינועם (השחקן והתסריטאי אברהם שלום-לוי, שאף יצר את הסדרה) מבוסס ככל הנראה בין השאר על אמנון שומרון, מי שהרבה להתעקש בתקשורת על טענתו שרביבו עבדה בזנות, וכן על עוזרים ויועצים אחרים שהיו לקצב לאורך השנים; מתלוננת נוספת, יועצת התקשורת אביגיל (דנה מיינרט הורביץ), היא בת דמותה של כרמון; ויש גם את זהר שטראוס כמעין ציון אמיר, הרצל טובי בתפקיד היועץ המשפטי מני מזוז, שרה וינו-אלעד בתור התובעת רונית עמיאל ואת שרון אלכסנדר בתור בנימין נתניהו. אף אחד מהם לא נקרא בשמו, וכמובן שיש חופש יצירתי ברור, אבל לא צריך להתאמץ בשביל לחבר את הנקודות.
שישה פרקים יש ל"אלף", כולם זמינים בבת אחת (בחירה מצוינת, כי ככה אתם גם תרצו לצרוך אותם) וכל אחד מציג נקודת מבט אחרת: משתי המתלוננות העיקריות, דרך הנשיא ועד יועץ התקשורת. אין קפיצות בזמן, אין שום טריקים קולנועיים, אבל יש זרקור מתחלף על כמה דמויות מורכבות ומעניינות. זו החלטה מבריקה של היוצרים - מלבד שלום-לוי וכרמון, על הסדרה חתומים גם תמר מרום, מויש גולדברג ועינת זילבר-דמארי - שהיו זהירים למדי כשהניחו מעל הסיפור האמיתי שכבות בדיוניות. ב"אלף" יועצת התקשורת אביגיל היא בת הזוג של אבינועם, והצופים מקבלים הצצה לשיחות הפרטיות והקשות בין הנשיא ואשתו, וכאן פחות או יותר נגמרות התוספות (הלא מאוד הכרחיות).
מי מגלם את מי? מדריך הדמויות המלא של "אלף"
בחירה מעניינת נוספת היא של שלום-לוי עצמו, שלא רק ליהק את עצמו לסדרה - אלא גם עשה זאת לתפקיד של הנבל המשני. בצעד הזה, "אלף" מבהירה שהיא לא רודפת אחרי סנסציות ולא מפחדת לגעת בדמויות הכי צדדיות ואפורות. נכון, יש לה רגעים קשים וגדולים, מסצינות האונס שלא חוסכות בפרטים ועד מסיבת העיתונאים הטראומטית ההיא, אבל בסוף זה סיפור של אנשים. מאלה שלא מאמינים למתלוננות, דרך אלה שמשתיקים אותן, וכמובן עד האזרח והאנס מספר 1, "אלף" היא סדרה טובה על אנשים רעים. וזה לא שכולם רעים בה: הפרק הרביעי, שעוסק באשת הנשיא שולה (עירית נתן-בנדק), מצליח לבנות תזה אחרת (אמיתית או מומצאת) על גילה קצב, מי שבמשך שנים נתפסה על ידי הציבור כמפלצת. נתן-בנדק נותנת שם הופעת משחק מרהיבה ועוצמתית שראויה לכל פרס אפשרי, והיא עושה את זה בלי יותר מדי פעולות ובלי יותר מדי טקסט. רק במבטים.
ההחלטה הזאת, לתקוף סיפור כל כך גדול ולאומי דווקא דרך הפינות הנסתרות שלו, היא המעלה הגדולה של "אלף" - שמועשרת גם בכמה התייחסות לשד העדתי שבעבע מתחת לכל הפרשה (וכנראה שהפעם דווקא לא בצדק) ועם מספר קריצות לצופים הערניים, כמו הרגע שבו הדמות המבוססת על כרמון נתקלת בכרמון עצמה. זו קלישאה לקרוא לה חשובה, אבל זה מה שהיא, מקיפה, כבדת משקל ובעלת משמעות. יותר משהיא טובה, יותר משהיא ממכרת, יותר משהיא מפתיעה. וכן, היא בהחלט טובה, ממכרת ומפתיעה. ועוד לא הספקנו לדבר על היתרון המשמעותי שלה על פני רוב הסדרות הישראליות, בטח בשנה האחרונה: התסריט שלה ממש מורכב ממשפטים כתובים היטב שסביר שאנשים יגידו. זה רחוק מלהיות מובן מאליו.