בפעם האחרונה שעזבנו את "טרנספרנט" (HOT) זה היה אחרי מונולוג מפעים של שלי פפרמן, שהעלתה בפעם הראשונה והאחרונה כרגע את מופע היחיד שלה "To Shell and back". ככל הנראה מופע היחיד היחידי בעולם שהייתי מוכנה לצפות בו (יס אופנס, יובל אברמוביץ'). ברקע, מורה גילתה כי מצבה הבריאותי לא מאפשר לה להמשיך בתהליך השינוי ועליה להפסיק עם ההורמונים, אלי נמלטה ממערכת היחסים עם לסלי הפרדטורית, שרה עברה במילון על הגדרות סקס וסימנה וי, והיה גם את ג'וש. מאדר פאקינג ג'וש. בעונה הקודמת הוא נאלץ גם להתמודד עם העובדה שהוא אב לילד שמעולם לא ידע עליו, גם עם ההפלה של רביי ראקל וביטול האירוסים, וגם עם התאבדותה של האישה שצילקה אותו לעד - ריטה, המטפלת ששכבה איתו כשהיה בן 14.
"Everything`s gonna be fine, fine, fine", שרה אז שלי בקאבר ל-"One hand in my pocket" של אלאניס מוריסט. האם הכול יהיה פיין, פיין, פיין? דה, לא. וג'יל סולוואיי, יוצרת הסדרה שגם ביימה את הפרק הראשון של העונה, מדגישה את זה בצורה מספיק בוטה עם השיר "Jesus Superstar". הפפרמנים הם אולי יהודים אבל השיר הזה יחזור בכמה וכמה פרקים כדי להבטיח "Everything`s alright, everything`s fine" ולא לקיים כמובן.
העונה הרביעית נפתחת עם אליה שוקט, קולגה של ג'פרי טמבור (מורה) ל"משפחה בהפרעה" ואישה שאף סדרת היפסטרים לא שלמה בלעדיה. בסוג של מונולוג השקית מ"אמריקן ביוטי", היא מדברת על בדידות ועל הצורך באהבה במפגש למכורים אנונימיים לאהבה וסקס. בחייאת רבאק, "טרנספרנט"! ג'אד אפטאו כבר השתמש בעניין הזה של S.L.A.A ב"Love", וזאת אפילו לא הייתה סדרה כזאת טובה. מיד אחרי המונולוג הזה, מגיע הפתיח המוכר של "טרנספרנט" עם הפסנתר והצביטות בלב.
אבל רגע, משהו שונה - על הפסנתר נוספו שכבות של כלי מיתר וזה לא כי אלוהים שמע אותי מתלוננת בלי הפסקה שפסנתר = עצב זו נוסחה שעשתה את שלה עוד ב-2012. הסיבה היא ש"טרנספרנט" היא כבר לא סדרה שסובבת סביב ציר של אישה טרנסג'נדרית אחת והחיים שהשתנו לה. זה כבר לא הפסנתר הבודד של מורה, אלא אוסף של כלים שמושכים כל אחד בכיוון אחר ומנסים לייצר הרמוניה. אבל הרמוניה לא תמצאו אצל הפפרמנים. לעולם. האם זו דרכה של סולוואיי לומר שכל הדמויות שלה סוחבות מיניות דפוקה והעובדה שמורה נולדה במגדר הלא נכון היא רק חלק אחד מהפאזל הזה? אולי, אבל ברור שהסיפור של מורה בפרט, ושל טרנסג'נדריות בכלל, הוא המעניין מכולם.
בעונה הנוכחית מורה חוזרת ללמד, מתכננת לנסוע להרצות בישראל ואפילו יוצאת עם גבר חדש. שלי חוזרת להיות עול על המשפחה ובפרט על כתפיו של ג'וש המדוכא ש"מציע" לה לעבור לגור איתו, אלי ממשיכה באקדמיה ומשכירה את בית המשפחה למשפחות מטורללות ב-Airbnb, ושרה חזרה ללן. בערך. ארוחה משפחתית של הפפרמנים בתוספת בריינה, אחותה המנוכרת של מורה שחזרה להיות איתה בקשר לאחר מות אמם, מוכיחה ששום דבר לא השתנה - הם מדברים זה על זה, כמעט מתחרים בצעקות. עוד לפני הנסיעה המתוכננת לישראל, שם תתרחש רוב העלילה העונה (זה לא אני, זה הטריילר) - כבר ברור שמה שהפפרמנים הכי מחפשים זה גבולות, ומה שברור עוד יותר זה שהם לא יודעים איך למצוא אותם.
אז מה עושים? נוסעים כמובן למקום האחרון בעולם שמבין מהם גבולות ברורים ואיך מכבדים אותם - ישראל. "אני מודאג לגבי דינמיקת הפרטיות של המשפחה שלי", אומר אב המשפחה הטירלולי שאלי משכירה לו את הבית כשהוא מגלה שאלי לא טרחה לציין שהיא שוהה בבית יחד איתם. אם יש דבר שאלי פפרמן מבינה בו פחות מהקונספט של Airbnb, זה את הקונספט של פרטיות. השאלה למי שייך הבית כשאלי משכירה אותו, לה או להם או לאף אחד מהם, מהדהדת את השאלה הגדולה שמרחפת מעל ישראל, שלצערי הרב ניאלץ לעסוק בה בפרקים הבאים.
פנטזיה מינית אחת אחרי השנייה
ג'וש, האיוב של אל.איי, נאלץ להתמודד עם נוכחותה של שלי במלוא ניג'וסה בביתו בזמן שהוא ממשיך להתעמת עם הטראומה מחייה, ומותה, של ריטה. הגילוי שגם הוא וגם אמו עברו תקיפה מינית כשהיו ילדים יכול ללמד משהו על הקשר המעוות והלא בריא ביניהם. גם אצל שרה, ההתפתחות לא מעודדת - היא חוזרת ללן אבל מפנטזת על יחסים עם ליילה, המורה לשעבר של ילדיה, כי כאמור גבולות זה בסך הכול שם של גג שעליו עושים מסיבות בתל אביב. בדיוק כמו דון דרייפר, הבור הלא נגמר של שרה גורם לה לעגוב על פנטזיה מינית אחת אחרי השנייה. בניגוד אליו, הבינג' שהיא עושה על יחסים וסקס הם כמעט כל מה שמגדיר אותה. סאדו-מאזו, בי-סקסואליות, פוליאמוריה - שרה עוברת בכל התחנות המיניות וזה עדיין לא גורם לדמות שלה להתפתח למקום חדש או, נגיד, מעניין.
פלאשבק של אלי באותה ארוחה משפחתית קולנית מהפרק הראשון מחזיר אותנו להתבגרות שלה בבית המשפחה ולחיבוק הסוטה שהיא חוששת לקבל (ואכן מקבלת) מדוד ג'רי, בעידודה מהצד של שלי, שמלמד אותנו שהנה אימא שתמיד ידעה להעלים עין כשצריך. בעוד שבמקרה של ג'וש, הטראומה מריטה כוננה את דמותו ואת האופן שבו הוא מנהל יחסים בחייו, במקרה של אלי זה נראה יותר כמו אנקדוטה מיותרת שרק מוסיפה קישוט על הקשקוש הקלישאתי שהוא לפעמים דמותה. בהתחשב בכך שאלי היא הראשונה להצטרף לנסיעה לישראל, שם היא פוגשת אקטיביסטית בשם Lyfe (דווקא הצחיק) ומגלה שיש דבר כזה כיבוש, אני צופה שהעיניים שלי יזכו במפגן מרהיב של סלטות לאחור. האופן שבו היא מתפעלת מרמאללה ומהסיפורים הבסיסיים שמספרים לה הפלסטינים שגרים במקום, גורם לי לזוז בחוסר נוחות ולקוות שיגיע כבר פאנץ' שיעטוף את כל הפארסה הזאת באירוניה ויצדיק אותה. אבל לא, זה לא קורה, אז מה נותר לי מלבד לאחל לאלי לייב בן חמש שעות של ניקולס ג'אר? בהצלחה עם השעמום הזה, מתוקה.
אז מה הייתי מעדיפה? לא שאלתם אבל אענה בכל זאת: הייתי מעדיפה שבמקום העיסוק הפריבילגי והמאוד בייסיקי במה שנראה עד כה בכיבוש ובסוגיה הישראלית-פלסטינית, ש"טרנספרנט" תחזור למקורות הטרנס ותספק יותר רגעים כמו אלו שהוצגו מחייה של דווינה, חברתה של מורה. דווינה היא מהדמויות היחידות שמצליחות לטשטש במעט את עודף הפריבילגיות הלבנות ששופעות בסדרה הזו, ולספר סיפור אמיתי על חייהן של טרנסג'נדריות. דה סטראגל איז ריל ואני רוצה לראות יותר ממנו, לא רק מפני שדווינה היא מהטרנסג'נדריות האמיתיות היחידות בסדרה (ג'פרי טמבור אמר בעבר כי הוא מקווה להיות הסטרייט האחרון שיגלם טרנסג'נדרית), אלא כי הרגעים שחושפים את החיים שלה הם מהרגעים הנדירים ב"טרנספרנט", שכמו נלקחו מהטבור של החיים. בניגוד למורה שהתחילה, והפסיקה, בגיל מאוחר לקחת הורמונים, גופה של דווינה קורס לאטו בעקבות שנים של נטילת תרופות.
הקריסה הזאת מפוררת לא רק את הבריאות שלה, אלא גם את היחסים עם סאל, ומציגה אותה במלוא גופה והדרה - כואבת, מתבגרת, אבל קמה על הרגליים וממשיכה מחדש. אין זמן להתעכב, אין כסף להתפנק. העבר האפל שלה דווינה, מצבה הבריאותי הרעוע והעוני שהיא חיה בו, הם מנת חלקן של הרבה מאוד טרנסג'נדריות. הן הכלל ומורה היא היוצאת ממנו, גם אם קשה לשכוח את זה בסדרה כמו "טרנספרנט". המפגשים עם דווינה, כמו גם המפגש המקומם והחשוב של ג'וש עם שיי בעונה הקודמת, הם כמו זריקת אדרנלין שמעיפה את הסדרה הזאת למקומות שאף סדרה לא משייטת בהן, ומחזירה אותה להיות חשובה וחתרנית, שני מושגים שהלכו והיטשטשו בעונות שחלפו.
פחות עבד:
1. מורה ואלי מנשקות את אדמת ארץ ישראל וחוטפות על הראש, מילולית ולא מטאפורית, מדוסים. האם כל העיסוק בתמה הישראלית יהיה כל כך שחוק? לא מספיק קשה לי פה?
2. שלי משתמשת במילה כרוב כבוש כשהיא צועקת מהקהל במופע אימפרוביזציה, אותו כרוב כבוש שמורט יצא לקנות כששלי הייתה בהריון עם אלי בפלאשבק שהוצג בתחילת הפרק. כרוב כבוש זה מדהים, אימפרוביזציה פחות.
3. אלי מתרגשת מזה שסולאנג' ריטווטה אותה. אין אדם בעולם שיתלהב מריטווט של סולאנג', בחייאת.