שנה וחצי חלפו מאז עונת הביכורים של "מצולמים" - הקומדיה המוקומנטרית של שלישיית מה קשור - והעולם איננו כשהיה. גם שקופית הפתיחה של פרקי העונה השנייה רומזת לכך, ומסבירה שעלילת "מצולמים" מתחילה כבר בסוף 2019, עוד לפני שהקורונה טרפה את הקלפים. במובן הזה, העונה החדשה נראית סוריאלסטית כמעט: קומדיה שמתחזה לדוקו שמדווח ומתעד אירועים שנראים היום דמיוניים לגמרי כמו הופעה סולד-אאוט של כוכב ילדים, בילוי בבר ירושלמי או משחק כדורגל עם אוהדים ביציע. התרחישים האלה מנכיחים עוד יותר את האלמנטים הקומיים הפיקטיביים של הסדרה, ומסמנים את מה שנראה כמטרה המרכזית של יוצריה, לפחות בעונה הזו: להצחיק.
להצחיק? בסדרה של מה קשור שהיא, בגדול, אוסף מערכונים בכיכובן של דמויות קיצון (יש כל כך הרבה מבטאים חשודים ופאות מפוקפקות ב"מצולמים" - זה ממש תענוג לחובבי הז'אנר)? שוקינג. אבל ברצינות רגע - מעלתה הגדולה של העונה הקודמת של "מצולמים", ומה שהבדיל אותה מרוב התכניות הדומות לה זה בדיוק זה: הרצינות. הרגש. תשומת הלב לדמויות וההתעקשות לא להותיר אותן, כמו במוצרים סאטיריים אחרים, כקריקטורות גמורות. המחשבה הזו לא נעדרת לגמרי מהפרקים החדשים של "מצולמים", אבל היא כן נדחקת קצת אל הרקע בעוד הצחוק, ההשפלה והמבוכה עולים למרכז הבמה ומקבלים את רוב מחיאות הכפיים.
כמו הורתה הרוחנית "מחוברים", גם "מצולמים" יודעת שלא כל המצולמים נוצרו שווים, ורוב הדמויות בעונה הן דמויות חדשות מבית היוצר של ציון ברוך, שלום מיכאלשווילי, אסי ישראלוף והתסריטאי/במאי אורי כץ. הדמויות החדשות האלה כוללות מאמן כדורגל עצבני ולא מאוד מצליח שמפוטר מבית"ר ירושלים ונשכר במקום זאת לאמן את קבוצת הכדורגל של היישוב הערבי מוסמוס; בני זוג המתגוררים בישובי עוטף עזה ומנסים להרות בלי שזה יחרב להם את הזוגיות; שף מצליח שיוצא לחופשת לידה כדי לאפשר לבת זוגו לחזור לשגרת העבודה שלה; בעלים של בר ירושלמי שמתפכח באחת אחרי שהוא מקבל בשורה משפחתית קשה וכוכב ילדים ציני ובעל תלות קשה בתרופות מרשם. כולם, באופן גורף, דמויות מצחיקות מאוד.
כמעט מיותר לציין את זה, אבל כשמגיע - מגיע. התסריטים של "מצולמים" נותרו מדויקים, והדמויות בסדרה שנונות מאוד אבל גם אמינות מאוד. אורי גבריאל חוזר לגלם את משה, העבריין הוותיק שמצא אהבה בגיל מתקדם עם שותפו לביזנס, מני (גוגו), וגם השנה הוא נקודת אור של משחק אסוף ומדויק בתוך הרבה מאוד צעקות, קללות, טריקים ושטיקים. שחקני החיזוק החדשים - מגברי בנאי וקובי פרג' דרך עידן גיל וג'ייד דייכס וויקס וועד נועה קולר - טובים מאוד גם הם בעבודתם. הם כמעט תמיד הסטרייט-מנים, האנשים הרגילים והממוצעים שגורמים לדמווית של ברוך, מיכאלשווילי וישראלוף להיראות עוד יותר מאובחנות, מגוחכות ומבדרות, אבל הם עושים זאת היטב, וכל אחד מאותם שחקנים בורא בזמן המסך הקצוב שניתן לו דמות עגולה והגיונית שכיף לצפות בה.
וכיף גם לצפות בדמויות הראשיות, אבל… גם קצת לא כיף. העונה החדשה של "מצולמים" היא עונה בורגנית מאוד - היא חוקרת לעומק סיטואציות בין בני זוג, קולגות וחברים שמגיעים מהצדדים המבוססים והמנומסים של הסקאלה. בהתאם, עלילות העונה השנייה הן עלילות של התמסדות - יש לנו זוג שמתמודד עם גידול של שני ילדים, זוג שמתמודד עם קושי בהבאת ילדים וילד מגודל שמופיע מול ילדים ממשיים והוריהם המותשים. יש לנו גם ילדים מגודלים מסוגים שונים - מאמן הכדורגל אלון לחמי הוא, בגדול, התלמיד המופרע של הכיתה, רק שהוא עמוק בתוך העשור החמישי לחייו וגם דודי מנהל הבר הוא מין טינאייג'ר אבוד שמסור יותר לקבוצת הכדורגל שהוא אוהד מאשר למשפחתו. הגברים החדשים של "מצולמים" הם כמעט אך ורק כאלה: בחורים שובבים עם עולם דימויים שמושתת אך ורק על סקס והפרשות, שמסרבים לקחת על עצמם את מלוא האחריות הכרוכה בהקמה ותפעול של תא משפחתי.
ומילא אם הייתה חותרת תחת התא המשפחתי הזה, אבל לפחות בשלב זה, נראה ש"מצולמים" דווקא הכי מפרגנת לו. כן, חיי הנישואים של סבי ומירב (ישראלוף וקולר) שחוקים עד היסוד ונכון, גם הזוגיות של עידו ושירי (מיכאלשווילי ודייכס וויקס) ידעה ימים יפים יותר. אפילו משה ומני (ברוך וגבריאל) - היחידים שהמשיכו איתנו, ובצדק, מעונתה הקודמת של הסדרה, שזה כשלעצמו מוב מלא הערכה ל"מחוברים" - אימצו ילד והחלו לעבור טיפול זוגי. הבית הישראלי השלו והמשפחה הישראלית הממוצעת שחיה בו הם הגיבורים האמיתיים של "מצולמים". ואם "מחוברים" שאפה ושואפת להציג ייצוגים מגוונים של ישראליוּת, "מצולמים" מתעסקת בקנה מידה צר בהרבה: כל הגברים בה הם קצת בבונים, כל הנשים בה הן קצת בילת ואין להם ברירה אלא לדבוק זה בזו ולעשות יחד ילדים חמודים וממוצעים. כל שאיפה אחרת או כל התנגדות לתבנית הזו נתפסת ב"מצולמים" כסטייה שאפשר וצריך לתקן.
זה לא בשביל לומר שהעונה הזו איננה טובה או איננה כיפית לצפייה. וגם בפרקיה הראשונים יש ב"מצולמים" כמה רגעי קסם טלוויזיוניים שמשלבים המון הומור בהמון רגש. בפרק השני, למשל, כוכב הילדים בני בום (ברוך) נדרש לבדר את בנה של אישה שהכיר בהופעה. בני הוא אמנם אמן ותיק שמופיע המון מול ילדים, אבל לא נראה שהוא באמת מחבב אותם ולפתע נכפית עליו אינטימיות עם אחד מהם - וזה מוציא ממנו את המיטב. ברוך נהדר במונטאז' הזה - הוא אקרובטי, ליצני וזריז מחשבה, אבל גם מתוק. רואים בכל הבעה שלו שהוא לא רוצה לאהוב את הילד, אבל משהו בקשר הארעי הזה חזק ממנו. ונכון, גם הדוגמה הזו עוסקת בעצם בכמיהה להתמסד ולהפוך לאבא, אבל הכמיהה הזו מתוארת פה בכל כך הרבה ברק ורוך, שאין כמעט צורך להוסיף עליה. וטוב תעשה "מצולמים" אם תתמקד ברגעים עדינים ומבדרים כאלה ותוריד, סתם זורק פה הצעה, 60% מבדיחות הקקי והפיפי שבה.