הבמאי היהודי-אמריקאי ג'ו ברלינגר ("שיחות עם רוצח") נחשב לאחד מאבות ז'אנר הדוקו-פשע, שכמעט קשה לדמיין איך היה נראה העולם, או לכל הפחות הקטלוג של נטפליקס, בלעדיו. ברלינגר ביים את סדרת הסרטים "גן עדן האבוד", שעזרה לשנות פסק דין של שלושה נערים חפים מפשע שהורשעו ברצח, אחד מהם אף ניצל מגזר דין מוות. אחרי ההישג המרשים הזה ברלינגר לא נח לרגע והמשיך ליצור סרטי וסדרות דוקו, בעיקר בתחום הדוקו-פשע. בשנת 2017  ביים סרט דוקו על השואה הארמנית וכעת הוא חוזר לעסוק ברצח עם, הפעם במיני-סדרת הדוקו "היטלר והנאצים: רשע על דוכן הנאשמים", שעלתה בנטפליקס ועוסקת בעלייתה ובנפילתה של גרמניה הנאצית ושואת היהודים.

הסדרה כוללת שישה חלקים והיא מתארת בסדר כרונולוגי את עלייתה של המפלגה הנאצית לשלטון, דרך מלחמת העולם השנייה, השואה ועד למשפטי נירנברג. המשפטים למעשה מהווים סיפור מסגרת, והסדרה נעה בין המשפטים ובין תולדות המפלגה הנאצית. בסדרה משולבים קטעי ארכיון ושחזורים עם שחקנים, הקלטות אודיו מקוריות מתוך בית המשפט בנירנברג, ובין לבין יש גם מומחים מרואיינים, כנהוג בסרטי דוקו מהסוג הזה.

סביר להניח שברלינגר לא תיאר לעצמו עד כמה הסדרה תהיה רלוונטית בצל 7 באוקטובר, המלחמה בעזה ועליית האנטישמיות בעולם. הבמאי למעשה סיפר כי מטרתו העיקרית ביצירת הדוקו, הייתה להזכיר לאנשים ששכחו את השואה - וללמד אותם לא רק על השואה, אלא על גם מה שהוביל אליה ועל כמה חשוב לשמור על הדמוקרטיה, שעלולה להתפורר בקלות כפי שסיפורה של גרמניה הנאצית מוכיח.

מיותר לציין שהצופה הישראלי הממוצע לא צריך תזכורת וגם לא שיעור בתולדות גרמניה הנאצית, ולכן סדרת הדוקו הזו כנראה לא תחדש לו דבר. כבר נעשו סדרות דוקו שעוסקות בנושא, אך מזוויות שונות שבהחלט מוסיפות פרטים שלא היו ידועים גם לצופים הישראלים, כמו "הנשים של היטלר" המרתקת שעלתה לאחרונה ב-yes, או "מעגל הרשע של היטלר" (נטפליקס), שנכנסה עמוק יותר לתוך המפלגה הנאצית והאנשים שסבבו את היטלר.

אבל זה לא המקרה ב"היטלר והנאצים" וזו גם לא הייתה כוונת המשורר. ברלינגר ביים את הסדרה באופן מודע כדי לכוון אותה לקהל יעד אמריקאי, זוהי גם הסיבה שהוא לא מחפש יותר מדי זוויות חדשות ובעיקר מספר את מה שרובנו למדנו לבחינת הבגרות בהיסטוריה. ברלינגר למשל התמקד בחזית המזרחית, שפחות מוכרת לאמריקאי הממוצע, שמכיר יותר את החזית המערבית שבה לחמו האמריקאים והבריטים. הבמאי הביע דאגה בראיונות לקראת צאת הסדרה לגבי רמת חוסר המודעות בקרב צעירים אמריקאים סביב נושא השואה, וציין נתונים שפורסמו בשנים האחרונות על ידי ועידת התביעות שזעזעו אותו, מתוך סקרים שנעשו בקרב צעירים במדינות שונות בעולם, וספציפית בארה"ב.

בין הנתונים המזעזעים שחשף הסקר, נמצא כי כ-50% מהצעירים האמריקאים לא ידעו לציין לפחות שם אחד של מחנה ריכוז או השמדה, כולל אושוויץ. נתון מחריד נוסף חושף כי אחד מכל עשרה צעירים אמריקאים חושב שהשואה נגרמה על ידי היהודים. למרבה הצער, אין ספק שהעולם זקוק לכל מיני תזכורות והרבה שיעורים, לא רק על השואה, אלא גם על ההשלכות ההרסניות של אנטישמיות ותעמולה, שאין-ספור צעירים נחשפים אליה ומורעלים ממנה מבלי לשים לב ברשתות החברתיות.

אך האם סדרת דוקו תהיה זו שתביא את הבשורה? לא בטוח. במיוחד כשמדובר בקהל צעיר, שניכר כי הוא מעדיף שיאכילו אותו בכפיות קטנות וקלות לעיכול, בסרטונים קצרים, וסיסמאות חלולות בחרוזים שקל לזכור ולחזור עליהן, מבלי להבין את משמעותן. אם פעם צחקו על הצעירים ששואלים כל דבר את "ד"ר גוגל", אז היום אנחנו כבר עמוק בעידן הפוסט-אמת, שבו נראה שלא מעט צעירים לא מעוניינים לחפש מידע אמין ולבדוק אם הוא נכון בכוחות עצמם, הם רוצים בעיקר שהמידע יגיע אליהם, לא משנה אם הוא נכון או לא - ועדיף שיהיה פוטוגני. האם אלה האנשים שיישבו לראות סדרה דוקומנטרית של שש שעות על נאציזם ואנטישמיות? נראה שלא.

מתוך "היטלר והנאצים: רשע על דוכן הנאשמים" (צילום: באדיבות נטפליקס)
מתוך "היטלר והנאצים: רשע על דוכן הנאשמים" | צילום: באדיבות נטפליקס

ייאמר לזכותו של ברלינגר שליבו במקום הנכון, וכן יש ניסיון לספר את הסיפור מנקודת מבט שונה ומעניינת. הוא עושה זאת בין היתר באמצעות כתביו של וויליאם שיירר, עיתונאי אמריקאי שעבד ככתב חוץ באירופה ולמעשה חזה בעלייתה ונפילתה של המפלגה הנאצית מהצד, ודיווח עליה לעיתונות האמריקאית, תחילה מגרמניה עצמה, ולאחר מכן בארה"ב. שיירר לא רק דיווח בזמן אמת, הוא גם ניהל יומן אישי (שם חשף פרטים שהצנזורה הנאצית לא אפשרה לו לפרסם), וכתב בהמשך חייו מספר ספרים בנושא. באמצעות טכנולוגיית AI הצליח ברלינגר להשתמש לא רק במילותיו של שיירר, אלא גם בקולו. היוצר למעשה ביקש רשות ממשפחתו של הסופר ובאמצעות הטכנולוגיה שחזר את קולו, כך שקולו מקריין את מילותיו הכתובות לאורך כל הסדרה. סיפורו ותלאותיו של שיירר כעיתונאי אמריקאי בגרמניה הנאצית הוא מעניין ומוסיף נקודת מבט קצת אחרת על ההיסטוריה שכולנו מכירים. אבל עדיין, לא מספיק כדי להצדיק צפייה עבור הקהל המקומי. 

הלוואי ש"היטלר והנאצים" תצליח להדליק כמה נורות אצל אנשים שזקוקים להן, ואולי תאיר את עיניהם של מי שמושפעים מתעמולה ומאפשר לעצמו לאבד צלם אנוש בעקבותיה. העולם כולו זקוק לתזכורת לגבי הכוח ההרסני של תעמולה, גזענות ומנהיגים אכזריים ששמים את עצמם לפני האזרחים שלהם. בכל זאת, העובדה שהסדרה עולה ברשת הסטרימינג הפופולרית ביותר בעולם בהחלט לא מזיקה. אם הסדרה תצליח להזכיר למישהו שתעמולה לא הומצאה בגרמניה הנאצית וגם לא מתה איתה, אז היא עשתה את שלה. רק לא בטוח כמה היא תצליח במשימה. לנו רק נותר לקוות שכן.