האירוע שריסק לחלוטין את חייו של אורן אור ביטון התרחש במרץ 1992. ביטון, לוחם ביחידת המסתערבים של מג"ב, השתתף בפעולת חיסול מחבלים בגזרת ג'נין שבמהלכה נהרג מפקדו לנגד עיניו. כששב הביתה החליט ביטון לשים קץ לחייו. הוא דרך אקדח, כיוון לרקה ונפרד מהחיים. אימו, שהבחינה במתרחש, זינקה עליו. הקליע נפלט מהאקדח – אבל פספס את ביטון. בסרט התיעודי "קרבות לילה" (שישודר הערב ב-22:20 בכאן 11) מספר ביטון על אותו יום ומסביר: "זה השלב שאני מבין שהחיים שלי נגמרו לתמיד".
לימים הקים ביטון את עמותת Trauma4Good, אחת מעמותות רבות בישראל שנזעקות למלא את הוואקום הממסדי בטיפול בהלומי קרב. בסרט הוא מסביר את מטרתו הראשונה במעלה בהקמת העמותה במשפט אחד – משפט פשוט כשם שהוא מורכב, כבד וטעון: "אנחנו לא רוצים שיתאבדו לנו עוד הלומי קרב". על רקע האירוע המזעזע במשרדי אגף השיקום של משרד הביטחון בפתח תקווה בו הצית את עצמו הלום הקרב איציק סעידיאן, המשפט של ביטון מקבל את הפרופורציות שהולמות אותו: לא נבואת זעם מוגזמת ומופרכת, אלא תיאור חד ומדויק של מציאות מושתקת, מודחקת ובלתי נתפסת.
הגיחות של קרובי המשפחה לסרט משרטטות את מעגל ההרג הנפשי שבו לכודים כולם. האבות, יוצאי יחידות קרביות שנתפסים כיסודות היציבים של הבית, הם דווקא אלו שמערערים אותו עד סכנה
"קרבות לילה" של ציפי ביידר (שעסקה לא מעט בפצעים שפוערות המלחמות בחברה הישראלית, בין השאר ב"להתראות מחר ילד שלי", "בופור פצע פתוח", "בנהלל לא בוכים" ו"בלדה לחובש") פורש, באמצעות שיחות עם שלושה הלומי קרב, שורה של תיאורים חדים ומדויקים כאלו. גיבורי הסרט – המסתערב ביטון ובוגרי הבופור עודד שטרן-מירז ואלי פורמן שיר – מספרים בפתיחות מרשימה ונוגעת ללב על רגעי הקרב שהפכו את עולמם באחת, על הטריגרים היומיומיים שמציפים בראשיהם תמונות מלחמה (קריאות מואזין, טרטור מסוקים, זיקוקי יום העצמאות) ועל המחיר שנגבה מהם ומקרוביהם מאז מדי יום – ומדי לילה. המצלמה של ביידר מתעדת את גיבורי הסרט לא רק כשהם מספרים על השדים שרודפים אותם באור היום, אלא גם כשהם נאבקים בהם בחשיכה, מתהפכים על יצועיהם בשינה טרופה. "הייתי קמה עם סימנים כחולים", מספרת גבי, אשתו של פורמן שיר, על ימים קשים לצידו במיטה. "לישון ליד אלי זה להתעורר משדה קרב".
הגיחות הקצרות של קרובי המשפחה לסרט משרטטות את מעגל ההרג הנפשי שבו לכודים כולם. האבות, גברים קשוחים יוצאי יחידות קרביות שנתפסים לרוב כיסודות היציבים של הבית, הם דווקא אלו שמערערים אותו עד סכנה. בנו של פורמן שיר, למשל, מספר שאביו היה מבצע מארבים ליליים לחבריו, "קופץ על ילדים בני עשר". שניים מהסיפורים, כמעט זהים, מצמררים ממש: ביטון ופורמן שיר מתארים כיצד תקפו וכמעט הרגו את ילדיהם במו ידיהם, ברגעים הרי אסון של אובדן שליטה וניתוק מהמציאות. אלו סיפורים מטלטלים שבהם גם הצופה הופך להלום קרבותיהם הנצחיים והיומיומיים של הפוסט-טראומטיים.
מתוך ההצצות לחיי גיבוריו מתנסח המסר של "קרבות לילה" על הצורך בהכרה ממסדית עמוקה ואפקטיבית מבלי שיהיה צורך לומר אותו מפורשות. נדמה שהוא מובן מאליו – אך הוא מובן מאליו נכזב. החברה הישראלית עשתה כברת דרך מאז שהתעלמה ואפילו בזה להלומי הקרב (אם מתוך בורות ואם מתוך חתירה לאידאל מצ'ואיסטי עשוי ללא חת). עם זאת, נראה כי המדינה עדיין משרכת רגליה. בין אמירות נמלצות על חובות מוסריים והבטחות ריקות לרפורמות, הלומי קרב עדיין זוחלים על גחונם אל הטיפול והתמיכה, ולא פעם נופלים חללים בצד הדרך. העדות האחרונה לכך שוכבת כעת במחלקת טיפול נמרץ בבית החולים שיבא: גבר בן 26 ששרד את שג'עיה אך לא בטוח שישרוד את החיים שאחריה.
שטרן-מירז מספר שהוא ישן עם כיסוי עיניים. "אני רוצה לראות את השחור הזה כשאני קם", הוא אומר, "לפתוח עיניים ולחשוב שאני עדיין ישן". אבל שטרן-מירז לא ישן – הלילות שלו "מוטרפים, הזויים, מלאי דם" – ולמדינת ישראל שעומדת בקשיות לב מולו ומול חבריו אין את הפריבילגיה לכסות את העיניים.