הסיפור של ירמי שיק בלום, לפחות לבינתיים, הוא סיפור של כמעט: כמעט קומיקאי מצליח, כמעט תושב קבע ב"ארץ נהדרת", כמעט בעל טור לאורך זמן. אבל עם כמעט לא משלמים שכר דירה בתל אביב, ועם שכר דירה בתל אביב צריך למצוא מקורות הכנסה יצירתיים - למשל הדונם וחצי של סבתא שנרכש לפני קום המדינה ונמצא בגדה המערבית. ואם הדונם עצמו לא יעזור כלכלית, אז אולי סרט הדוקו הקומי-אקטיביסטי "הדונם של סבתא" לפחות יעזור מקצועית.
ב"הדונם של סבתא", שזמין ב-yes דוקו ושאותו הוא יצר לצד אלעד אורנשטיין, שיק בלום ואביו יוצאים למסע בעקבות השטח - לא לפני שהדודה שטיפלה בנושא מזהירה אותו מפתיחת תיבת הפנדורה המשפטית-שטחית הזאת, ואומרת לו ש"אחרי מותי תעשה מה שאתה רוצה". קאט להלוויה שלה, ותחילתו המעשית של הסרט. אבל שיק בלום ואביו נתקלים על ההתחלה במכשול שכולו עוצמה יהודית: כרם ענבים של מתנחלים באותו שטח בדיוק. הגילוי הזה רק ממשיך להסעיר אותו, כמי שגם ככה נגע ביצירה הקומית שלו בעולמות המתנחלים, ומתברר שהמצב הזה דווקא עדיף מבחינתו. כי יותר אפקטיבי להקים מאחז בשטח של עצמך מאשר לתבוע עליו בעלות כמו אינספור הפלסטינים שממתינים בתור.
מכאן הופך "הדונם של סבתא", לפחות בחלקו, לסרט הטרלות שהולך הכי רחוק שיש כאילו אנחנו בשגרירות האמריקאית מ"ארגו": שיק בלום מבין שהמאחז שהוא יוזם יכול להפוך לקבוע בתנאי שיתחיל מאירוע זמני, למשל סט צילומים של סרט. אז הוא מקים אחד, עלוב למדי ותחת ההכרזה שזה סרט הקולנוע הישראלי הראשון שמצולם בגדה המערבית, ואיכשהו מגיע איתו עד לאולפן של ערוץ 14 ולביקור בשטח של השר דאז יועז הנדל. ואפילו אם החזון הציוני החדש של התל אביבי לא מתממש במלואו, הטרלת הענק הזאת מספקת לסרט נתח קומי לא מבוטל ומצחיק מאוד מאוד מאוד. רק שאז נוחתים שוב על קרקע המציאות, ומבינים ש"הדונם של סבתא" הצליח גם לספק הצצה חפוזה למה שקורה בגוף המסתורי שהוא המנהל האזרחי - ומה שבטח עובר בראשו של השר סמוטריץ', שממשיך לנסות לשלוט בו.