גבר נכנס לחנות נוחות בסוף העולם שמאלה. הוא מבקש את המפתח לשירותים, הבעלים מאלץ אותו לחתום את שמו. הם מתווכחים. הגיבור הולך בזעם לבית השימוש, חוזר לרכב ונוסע. הסיטואציה משתנה: עכשיו משאית גדולה נוסעת אחריו, מתקרבת מרגע לרגע. זה כבר ברור – היא מנסה לרמוס אותו. סצנת המרדף הופכת לאינטנסיבית יותר ויותר. הקאטים המהירים, המוזיקה המלחיצה, המבט בעיניים. אף אחד לא מוציא הגה, אבל המתח בשיאו. אחרי מרדף חתול ועכבר עצבני של דרות ארוכות, הגיבור מצליח סוף סוף, בדרך-לא-דרך, להתחמק מהמשאית. הוא מסתכל אחורה ורואה שהוא לבד על הכביש. הוא נושם בהקלה ועוצם את עיניו, משחרר חיוך.
בום. משאית ענקית התנגשה בו בפול גז.
נתחיל מהסוף: סצנת הפתיחה של "התייר", שעלתה בינואר השנה בחו"ל והגיעה בשבוע שעבר לישראל (ומשודרת ב-HOT וב-yes, ולא ב-Sting), היא כנראה הסצנה הטובה ביותר של הסדרה. זו אמירה קצת מורידה, אבל מה לעשות? זו האמת. אך צריך להרגיע: היא סצנת פתיחה ממש ממש טובה. אפילו סצנה מצוינת. אז הסדרה שאחריה יכולה לשבת בשקט בקטגוריית "טובה פלוס".
"התייר" מספרת על – ובכן – תייר, שמו לא ידוע, ומגלם אותו ג'יימי דורנן ("חמישים גוונים של אפור", "The Fall"). הוא מתעורר בבית חולים באאוטבק האוסטרלי, והוא לא זוכר כלום. אפילו לא איך קוראים לו. הוא פצוע, חסר אונים, אף אחד לא בא לבקר אותו, גם המבטא שלו בכלל אירי ואין לו שמץ של מושג איך הוא הגיע לשם.
זוהי נקודת הפתיחה, ומובן שמכאן הדברים רק מסתבכים. כי ברור שזה לא סתם איזה רואה חשבון מן השורה שבילה בחיק משפחתו וחבריו עד תאונת דרכים מצערת, אלא איש מפתח שידע להסתבך בדיוק עם האנשים הלא נכונים. האנשים הלא נכונים האלה גם מופיעים בהמשך הדרך, לאורך ששת פרקיה של "התייר". בהמשך הדרך מגיעים גם לא מעט אלימות גרפית, דם, אקדחים, אנשים מתים, פצצות וטוויסטים מפתיעים. או בקיצור, כל הכיף.
ולא רק המכות כיפיות, אלא גם כל השאר. העריכה החכמה מצליחה להפוך בקלילות כאוס פנימי לסצנת מתח נפלאה, גם אם שום גורם חיצוני לא מאיים על גיבורינו. בפרקים הארוכים – והם ארוכים – המתח נשמר די גבוה (ועוד על זה בהמשך). דורנן עושה עבודה טובה ומצליח לעורר הזדהות למרות שיש לו רק שתי הבעות בארסנל, ומי שבאמת זורחת היא השחקנית דניאל מקדונלד (הלן צ'יימברס), שגונבת את ההצגה ביג טיים. היא חמודה ומצחיקה, היא נוגעת ללב ברמות קשות, אי אפשר שלא להתאהב בה, ובגדול נשמח לראות אותה בכל סדרה אי פעם.
אבל אם מחלקים את העולם לסדרות כיפיות בשל מטומטמותן וסדרות כיפיות בשל גאוניותן – ולמרות הפאסון ה"מסתורי" שלה – "התייר" משתייכת לקבוצה הראשונה. היא אמנם מלאה בפרצופים רציניים ובשינויים עלילתיים מפתיעים, אבל היא לא *יותר מדי* אינטליגנטית – אין טוויסטים שאחריהם רוצים לדפוק את הראש בקיר ולצרוח "איך לא ראיתי את זה בא". גם המהלכים הרגשיים שהדמויות עוברות הם פשוטים ברובם, אבל מה לעשות, זה עובד.
הבעיה העיקרית שלה, יותר מהכל, היא האורך. כלומר, זו לא בדיוק-בדיוק הבעיה – אבל זה הפתרון. היא אמנם מצליחה לשמור על מתח גבוה גם בפרקים של שעה, זה נכון, אבל המתח לא מספיק גבוה. כלומר, להריץ את הפרק הבא זה נחמד, אבל זה לא הכרחי. ובשביל סדרת מתח-מכות-מסתורין, בטח אחת שנוצרה בשיתוף עם רשת BBC, ציפינו ליותר. ציפינו להיות מרותקים למסך ברמה שאי אפשר לקום להכין קפה, לגמוע אותה בערב אחד. זה, למרבה הצער, לא קורה. ויכול מאוד להיות שהפתרון לזה הוא לקצר קצת את הפרקים; בכל זאת, למי יש בימינו שעה שלמה של שקט בלי הפרעות לצלול לסדרת מתח.
אבל, That being said, היא חד משמעית סדרה ששווה צפייה. היא לא מפילה מהכיסא מרוב מתח, אבל היא כן מותחת. היא בלי טוויסטים שיפוצצו לכם את המוח – אבל הטוויסטים קיימים ועובדים. וסדרה שמצליחה להחזיק ולהמשיך להיות מעניינת וממריצה גם עם פרקים של שעה זה ממש לא מובן מאליו. בואו נגיד את זה ככה: במרץ האחרון הסדרה חודשה לעונה שנייה – ובטוח שנמשיך לצפות גם בה.