סביר להניח שהדבר הראשון שתעשו אחרי צפייה ב"הרצח של ג'יאני ורסצ'ה" זה לגגל את האנשים שבמרכזה - אנדרו קונאנן, ג'יאני ורסאצ'ה.ודונטלה ורסאצ'ה, למרות שאותה אתם בטח מכירים. בסדרה היא מגולמת על ידי פנלופה קרוז שזה, ובכן, פחות. ג'יאני ורסצ'ה נראה בול כמו השחקן שמגלם אותו, אדגר רמירז, אבל הרוצח שלו, אנדרו קונאנן, מזכיר רק במעט את דארן כריס המלוקק מ"Glee" שנבחר לגלם אותו. בן זוגו של ורסאצ'ה, אנטוניו ד'אמיקו, מגולם על ידי ריקי מרטין. הם לא ממש דומים אבל חתיכים באותה המידה.
"הרצח של ג'יאני ורסצ'ה" (ימי ה', 22:00, yes EDGEׂ היא הסדרה החדשה של ראיין מרפי, אבל למעשה מדובר בעונה השנייה של "סיפור פשע אמריקאי". הראשונה הייתה "אמריקה נגד או.ג'יי סימפסון", והליהוקים שם היו דומים הרבה יותר למציאות. אבל גם אם אהבתם את העונה על או.ג'יי, לא בטוח שתאהבו גם את הנוכחית. ובצדק, היא קצת פחות טובה. הדמיון היחידי הוא שבמרכזה סיפור פשע אמיתי שהתרחש בארה"ב.
הרצח של ורסצ'ה תפס, לפחות בישראל, פחות כותרות מפרשת סימפסון. בשנת 1997 מעצב העל נרצח על ידי אנדרו קונאנן, רוצח סדרתי שהתאבד זמן קצר לאחר מכן. טיב היחסים ביניהם והרקע לרצח מעולם לא התבררו עד הסוף, והסדרה מנסה לתת פתרונות שמבוססים על ספר שנכתב על הפרשה בשם "Vulgar Favors".
הסדרה, שנפתחת עם הרצח ומשם הולכת אחורנית, מכניסה אותנו אל חייו של ורסצ'ה ומשפחתו אבל מתמקדת יותר ברוצח. קונאנן מצטייר, לפחות מהפרק הראשון, כבחור חסר ביטחון ושקרן פתולוגי. הסדרה מנסה לפצח את השאלה המרכזית - מה גרם לו לפתוח במסע הרג שכלל חמישה אנשים, ביניהם ורסצ'ה? בניגוד לדרמה המשפטית שהייתה "אמריקה נגד או.ג'יי", כאן מדובר יותר בדרמה פסיכולוגית. קצת "הכישרון של מר ריפלי" בתוספת בתים מעוצבים, צילום מהמם, עושר ופוראח. לפחות מהפרקים הראשונים, חסר בה את העומק של "או.ג'יי" והיא סובלת מטון דרמטי עודף, אבל היא עדיין עובדת. לא עבור כולם. קצת כמו עם הסדרה הקודמת של מרפי "אויבות: בטי וג'ואן", סביר להניח שגברים סטרייטים פחות יתחברו.
רכלן בלתי נלאה
כרגע רצות שלוש אנתולוגיות של ראיין מרפי, שהוא אדם חרוץ יתר על המידה: "אימה אמריקאית" שכבר צלחה את עונתה השביעית, "Feud" שמתמקדת בסכסוכים מפורסמים ועלתה לפני שנה עם "בטי וג'ואן" האדירה (והשנה תחזור עם "בקינגהאם פאלאס" שתתמקד בצ'ארלס ודיאנה), והשלישית היא כאמור "סיפור פשע אמריקאי", שעכשיו מתמקדת בסיפור של ורסצ'ה.
בשנים האחרונות הנטייה של מרפי היא לפזול אל הסיפורים האמיתיים. אחרי "ניפ/טאק", "Glee" ו"אימה אמריקאית" הבדיוניות, הוא גילה שהחומרים שהמציאות מספקת מעניינים לא פחות. סביר להניח שיש לזה קשר לפריחת הטרו-קריים בפודקאסטים ובטלוויזיה - שחזורים של פשעי עבר בסדרות דוקו כמו "לעשות רוצח", "הג'ינקס", "צל של אמת" ועוד. אז מרפי לא הולך על דוקו ולא מוותר על תסריט, הוא גם לא מתיימר לפתור רצח או תעלומה מהעבר, אבל בוחר להתבסס על אירועים היסטוריים. זה אולי מצטייר כמשימה קלה יותר כי כבר יש עלילה, אבל להצליח להחזיק אותנו במתח מול סיפור שאנחנו כבר מכירים זה אתגר לא קטן, והוא עומד בו בהצלחה. מרפי גם מקפיד לבחור סיפורים שהפכו עם השנים לפיסות פופ קאלטיות - בטי וג'ואן, ורסצ'ה, צ'ארלס ודיאנה. הכל קאמפי וכיפי נורא - סדרות של בנות ושל גייז.
מה שעולה מכל האנתולוגיות האלה זה שמרפי הוא לא רק יוצר טלוויזיה וסטורי טלר מופלא, הוא בעיקר רכלן על, חולה סלבס, משוגע על סיפורים אישיים ומעריץ גדול של טנף. כרכלן, הוא בטח יעריך אם נזכיר כאן שהוא גיי, נשוי לבן זוגו ויש להם ילד בן חמש שאותו הביאו לעולם בפונדקאות. מרפי גם אף פעם לא מוותר על אמירה חברתית בסדרות שהוא יוצר. אם "או.ג'יי" נגעה באופן עמוק וחכם בסוגיות גזעיות וסקסיסטיות, ב"ורסצ'ה" הוא מתמקד בהומופוביה ודעות קדומות. ורסצ'ה חי מחוץ לארון עם בן זוג במשך חמש עשרה שנה, אבל החוקרים שניסו לפענח את הרצח שלו לא היו מסוגלים, בעיצומן של שנות התשעים, לעכל מערכת יחסים בין שני גברים. גם הרוצח שלו, קונאנן, היה גיי בארון ועבד בזנות.
אז כן, הסדרה פחות לינארית וסדורה מ"או.ג'יי" או מבת הדודה שלה, "בטי וג'ואן", ועושה רושם שגם כתובה קצת פחות טוב משתיהן. אבל היא עדיין מסקרנת, מרשימה ומעניינת. היא חלק מהמכלול של מרפי שהוא גם היסטורי (הניינטיז זה היסטוריה, למרבה הצער), גם חברתי וגם, מעל הכל, פשוט טלוויזיה כיפית. ועכשיו, אם אפשר, שיביא כבר את העונה על צ'ארלס ודיאנה. אלוהים, כמה אפשר לחכות.
tvbee בפייסבוק