כששמעתי לראשונה על סופר דראג, סדרת האנימציה הברזילאית החדשה שעובדה והותאמה לקהל האמריקאי (או כמו שהם אוהבים לחשוב על זה, הקהל העולמי) של נטפליקס, התרגשתי ברמות. כחובב פה גדול, בוג'אק הורסמן וBob's Burger, כל סדרת אנימציה למבוגרים היא מבחינתי פוטנציאל התמכרות חדש. הטוויסט הקווירי והצבעוני של סופר דראג, שמדובבת בגרסתה האנגלית על ידי כמה מהיוצאות הכי מפורסמות של המרוץ לדראג של רופול, בכלל קנה אותי. כן, גם כי נראות להטב"קית זה חשוב, אבל גם כי ברמה הכי אנוכית אני נהנה מהמרוץ לדראג ושמח שההצלחה שלה מייצרת עוד ועוד תוצרי לוואי.
עם עלילה שנעה בין בנות הפאוורפאף ופאוור ריינג'רס, עיצוב דמויות ששואב השראה מסיילור מון והאנימציה של כוח הטיטאנים, סופר דראג היא יציאה חמודה מאוד. גיבוריה הם שלושה הומואים צעירים שניחנו בכוחות-על בהשראת מלאכת הדראג. כשנשקפת לפתע סכנה לחייהם או לחיי חבריהם, הם עולים על הנש והופכים למלכות למון שיפון, סאפירה סאיין וסקרלט קרמסין - כל אחת בעלת צבע מובחן משלה ויכולות פלאיות שעוזרות לה להילחם ברשע. המנטורית שלהן, שמפיין, גם היא דראגיסטית וכך גם האויבת המושבעת של השלוש. וברור שיש לה רובוט עם פין טלסקופי שהוא גם קנה של תותח. לא חשבתי אחרת. בכל פרק נתקלות למון, סאפירה וסקרלט במקרי פשע ורשע, שאיכשהו תמיד משיקים ומשקפים את מה שמתרחש בחייהן הפרטיים. הן לומדות דברים חדשים על עצמן ומפתחות יכולות חדשות, כשברקע נרקמת לה גם מזימה גדולה יותר, שמעניקה לדראג רייס קשת עלילה עונתית והופכת אותה גם לצפיית בינג' מהנה.
סופר דראג מפוצצת מסרים חיוביים, ואם אין לכם בעיה לנגן שוב ושוב את אותה הסצנה כדי להבין בדיוק מה הדמויות בה אומרות (כי הן מדברות מהר מאוד, והכתוביות שנטפליקס מספקת מתבססות על המקור הברזילאי) - תגלו שהיא גם שופעת בדיחות מילוליות ובדיחות קטנטנות על תרבות הפופ, מלאכת הדראג ומגדר. ברגעיה הרציניים יותר היא מטפלת (באופן שטחי ומהיר, אנד יט) בסוגיות של דימוי גוף וזהות מגדרית, יציאה מהארון, מין מזדמן, התמכרות לרשתות חברתיות ועוד מיני סוגיות שנשלפו מתוך תיבה שכתוב עליה "נושאים ששמענו שמעסיקים את ההומו הממוצע". ברגעיה הלא רציניים, היא פארודיה מושקעת להפליא על סדרות גיבורי על, בתוספת נימה קווירית שהיתה יכולה לעבור כחתרנית לפני, נגיד, עשור. להציג כלי נשק שנראים כמו קונדומים ולעצב כל סלע ובניין בסדרה כמו פין זקור זה משחק ויזואלי חצוף וחמוד, אבל כזה שראינו גם בפלאיירים למסיבות ב-2013. זה מצג פאן, אבל גם סופר שטחי התרבות הלהטב"קית.
בואו לא נטעה - סופר דראג היא נס טלוויזיוני. סדרה שכאילו לא היתה צריכה להתקיים ותודה אלוהים/נטפליקס שהיא כן קיימת, אבל אם כבר תאולוגיה, *למה* בעצם היא קיימת? כאילו, למי הסדרה הזו פונה? כי היא גם דידקטית להפליא ועלולה להיראות ילדותית לכל מי שחצה את גיל 16. היא מתייחסת לדראג רייס בעקיפין, כנראה בגלל ענייני זכויות יוצרים, והקישור בין הסדרות מתרחש רק מחוץ לעלילה. זאת אומרת, היא פונה למעריצי דראג רייס כי היא מכילה את המלכות שהם מכירים ומשלבת לא מעט מסרים ופאנצ'ים שהיו יכולים להישמע בקלות בפרק של הריאליטי האהוב, אבל מה עוד? איזה ערך יש לה מחוץ לקשר שלה לריאליטי מצליח (אך נישתי) שהיא ממילא לא יכולה להתייחס אליו ישירות? מי קהל היעד המדומיין של סופר דראג, איזה אזור חפיפה בדיאגרמת ון מצדיק את קיומה - מעריצי טריקסי מאטל שמחפשים משהו להתמסטל מולו ולא בכבוד שלהם לנגן פרק של קסם של הורים והעלילה של בובספוג מכנסמרובע מורכבת להם מדי?
כי במהותה, סופר דראג היא סדרה טפילית. קשה לי לראות איזה אפיל יהיה לה למי שמעולם לא צפה בדראג רייס או צפה ולא נהנה. היא אולי תמשוך מעריצים חדשים לדראג רייס, אבל בלי הסדרה המקורית ההיא - מדובר במעט מאוד תוכן. כשסיימתי את הצפייה בה, והיתה זו צפייה מאוד סבירה בסך הכל, חשבתי שקצת בזבזתי הזמן שלי. הרגשתי שעשו עלי סיבוב. סופר דראג היא אלגוריתם, היא סדרה שנוצרה מראש לקהל נישתי ושבוי - והיא גם מתנהגת ככזו. היא לא מהווה איזה חידוש תסריטאי מדהים, היא לא רגישה או מאוד תבונית במיוחד. היא מוצר נלווה. מרצ'נדייז של דראג רייס שהשקיעו בו הרבה כסף. וזה נחמד והכל, אבל גם קצת תפל ומניפולטיבי.
העונה הראשונה של "סופר דראג" זמינה לצפייה ב-Netflix ישראל