אמש עלתה לצפיית בינג' בסלקום טי.וי. העונה הראשונה של "משיח" (שתשודר בהמשך השנה גם בקשת 12) - הקומדיה הקאלטית של דנה פוליג ואודי כגן, שכזכור גם מגלם בה את הדמות הראשית. בכך, מצטרפת הסדרה לגל סדרות הרשת שעשו את המעבר והפכו לסדרות טלוויזיה מן השורה, כמו "ריק ומורטי", "סדר אותי" וגם "הטרמפיסטים" הישראלית.
דמותו הפתטית של משיח, מנהל אורחן קיקיוני ובעליו של מאלט מהמפוארים שראינו, היא הדמות לה חב כגן את פריצתו. מאז שהפציעה בחיינו לפני 5 שנים, הפך הקומיקאי להבטחה הגדולה של הקומדיה בארץ - וגם הספיק לקיים, עם הדמות של משיח (כפרזנטור של סלקום) או בלעדיו (כטאלנט בכיר ב"ארץ נהדרת" או במופע שהוא מריץ ברחבי הארץ). ההצלחה של כגן הצליחה להחזיר את הגלגל לאחור כשהביאה אמש את "משיח" למסך הטלוויזיה, אחרי שכבר נכנסה לתהליכי פיתוח מול גוף שידור אחר, אבל לא הבשילה לכדי סדרה.
אפשר להבין למה דנה פוליג ואודי כגן, יוצרי הסדרה שאהבנו לאהוב וגם לעשות לה סאבסקרייב, ירצו לעשות את הטרנספורמציה מסדרת רשת לסדרת טלוויזיה: התקציב, אורך הפרקים, ההזדמנות להעמקה עלילתית ולהרחבת החשיפה - המעבר לטלוויזיה הוא בבירור בבחינת שדרוג. אך עם העיבוד לטלוויזיה, גם הציפיות שלנו כצופים משתנות. אולי זה יהיה שמרני לומר, אבל אווירת הלואו-טק שיש ברשת מאפשרת לנו להנמיך ציפיות. אף אחד הרי לא מזמין פיצה, מעמעם אורות ו"מתיישב" לראות פרק של 7 דקות. רובנו ראינו את משיח דרך מסך הסמרטפון, בישיבה על האסלה או בהמתנה לאוטובוס. וכשאנחנו צופים במשיח דרך המסך ה(עוד יותר) קטן, אנחנו לא משווים את הסדרה ל"לואי", אלא לקליפ של אריאנה גרנדה או סרטון החתולים שראינו רגע קודם, באותה מידת טקסיות חסרה.
אחרי שזה נאמר, אפשר להגיע לג'וס: "משיח" הטלוויזיונית היא עדיין סדרה שכיף לצפות בה. הפרק הראשון משמש כמעין אקספוזיציה, ונשען רובו ככולו על תצוגת המשחק המשכנעת של אודי כגן כזמר עבר - שמהמוקסינים, דרך הכרס ועד האפטרשייב שאפשר להריח גם דרך המסך - הוא הסיבה שבגללה התכנסנו. משיח של הטלוויזיה נשאר נאמן למשיח שהתוודענו אליו ביוטיוב, למעט שינויים קלים שמובאים לידיעתנו בפרק הראשון, כמו הפיכתו מזמר עבר אפיזודי ודי כושל, לאגדת אייטיז שטעם את טעם התהילה, כפי שיעיד "קיר הממורביליה" שלו.
אבל מה שעובד בפרק של 7 דקות, מרגיש מעט "מור אוף דה סיים" בגרסת החצי שעה. שלא תבינו לא נכון: הפאנצ'ים פוגעים ("עשיתי שעווה כל הגוף בשביל הפוסטר"), הפרופס היסטריים (חולצות צוות עם הכיתוב "הגב אליך אבל הלב איתך") שיבושי המילים עדיין קורעים ("בופט העמידה פתוח, נא לאכול רק עם כפים"), אבל קו העלילה על אירוע "ברת מצווה" שקורס אל תוך עצמו עצל וצפוי משהו, ולא אחיד באיכותו.
ואז בא הפרק השני. העולם המגובש של אורחן משיח האינטרנטי, שילוב הזייתי בין גבוה ונמוך, עבר והווה, מתעגל באחת, וחושף בגרסתו הטלוויזיונית רבדים חדשים בדמויות המוכרות. זיוי (עמית איצקר המפתיע) הופך משולייתו של משיח וסיידקיק שקט - לאורגניסט רגשן עם תסביך אבא ואח על מלא. גם משיח עצמו נעשה חביב ואנושי יותר, ולא מתפקד רך כמכונת ירייה של משחקי מילים. בגזרת הדמויות החדשות, "משיח" לא מאכזבת עם דאנה איבגי הטבעית והמרגשת כ"אישה שף", וליהוק גאוני של אבי קושניר כטבח זוטר וחלול כקונכיה, שהקוקו הדליל שסידרו לו לתפקיד גאוני לא פחות. וקובי רכט בתפקיד בעל האורחן המתחרה? זה פשוט בול. מאוד קל להרוס סדרת רשת אהובה שכל משפט בה הפך למטבע לשון, ושגיבורה הראשי סומן כאחד הקומיקאים הכי מסקרנים שצמחו פה בשנים האחרונות. אך נראה שהמעבר לטלוויזיה דווקא מחמיא ל"משיח" (אם נוציא מהכלל את פרק הפתיחה), ומצליח לשדרג את דמותו מגימיק מוצלח לפרוטגוניסט שנכנס ללב.
הפרקים של "משיח" זמינים לצפיית בינג' בסלקום tv, וישודרו בהמשך השנה בקשת 12