אחת המחמאות הנדיבות ביותר שאפשר לתת לסדרת דרמה, בטח כזו שחופרת בפינות האפלות של הטבע האנושי ובגבולות החמקמקים בין טוב לרע, היא "לופתת". במשך שתי עונות וקצת, "מנאייכ" הייתה בדיוק זה. העילית של היצירה הישראלית בעשור השלישי למילניום, כזו שמצאה את האיזון הדק בין נתוני רייטינג גבוהים, מבקרים מרוצים וארונות מלאים בפרסים. ולמעשה, גם עונתה השלישית והאחרונה הייתה לופתת - פשוט במובן שבו היוצר, רועי עידן, לופת את הצופים בצוואר וצועק עליהם: "שי ניצן! מנדלבליט! פגסוס! הגברת! הפשפשים של ניר חפץ!".
עוד לא בטוח שפרק סיום הסדרה של "מנאייכ" הוא בהכרח פרק סיום המותג, זאת לאור כוונת עידן והתאגיד לפתח ספין-אוף שיזוז קדימה בזמן ויתמקד בדמותה של טל בן הרוש (שחקנית השנה של כל שנה, לירז חממי). מצד שני, כבר ראינו ספין-אופים שהוכרזו ולא נראו מעולם. והבחירה לסיים כרגע את "מנאייכ" המקורית היא הדבר הנכון לעשות, בעיקר כי במבט לאחור על העונה השלישית כולה - יכול מאוד להיות שהיה עדיף לה, ולכולם, בלעדיה. הכתיבה של עידן עדיין הייתה משובחת, וכך גם המשחק מקצה לקצה, אבל משפט נתניהו והמחנאות סביבו הצליחו להרוס (כן, ממש להרוס) את הדרמה הכי טובה בישראל. עוד מוקדם להכריע אם זקנתה של הסדרה מביישת את נעוריה, ואולי המשך פוטנציאלי כלשהו יעזור עם זה. כרגע, התחושה גובלת בבגידה טלוויזיונית. כי כל מה שמתחשק הוא להשאיר אותה מאחור, ולא להיזכר בסיבוב המתסכל הזה. ספוילרים מכאן ואילך.
"מנאייכ", עונה 3: המעקב השבועי
פרק 1 | פרקים 3-2 | פרקים 5-4 | פרקים 7-6 | פרקים 9-8
על אף הפלת ארגון הפשע של האחים שמעיה בישורת האחרונה, הפינאלה של "מנאייכ" אולי סיפק ניצחון מסוים של הטובים על הרעים - אבל הוא בעיקר סיפק ניצחון של הטרולים. עידן, טרול מקצועי, בחר באופן מודע לשלב לכל אורך העונה אינספור פכים מחקירות ראש הממשלה האמיתי בחקירות ראש הממשלה הבדיוני. הוא אומנם לא עשה את זה בתור תומך מובהק בנתניהו, שכן הוא לחלוטין איננו, אלא בתור איש ימין מנומק עם בטן מלאה על רשויות האכיפה והחוק. רק שממש בשעה ש"מנאייכ" התעסקה בתרגילי חקירה לעד מדינה, במציאות שבחוץ הופעלה אלימות משטרתית מופרזת כלפי מפגינים, ולא בפעם הראשונה. כשעידן בוחר לשאוב השראה (כלומר להעתיק) רק את הפרשות שמזוהות עם מחנה פוליטי מסוים, הוא כמעט אומר מפורשות לכמחצית מהצופים שלו שהם אינם רצויים כאן.
ושלא יובן אחרת: "מנאייכ" לא צריכה לשקף את כל אחד מכשלי המשטרה והפרקליטות. אבל זה עידן שהתחיל להפוך את הכל לאקטואלי ואישי - ויש לזה השלכות. לא רק על רמת הדרמה, שבפירוש הדרדרה העונה, אלא גם על יחסיו עם הצופים. זה חורה לא פחות מאשר הטיפול הלקוי בפרשת מונא חוא, השחקנית שהכחישה חלק מזוועות חמאס ב-7 באוקטובר (בין אם מתוך הטייה או מתוך בורות) והוקעה מכל מסע יחסי הציבור של הסדרה תוך הצגתה כ"תומכת חמאס". סאבלימינל, חבר קאסט אחר שרק לפני חודש נחקר באזהרה במשטרה במסגרת פרשה שלא לגמרי ברור מה קרה בה, דווקא ממשיך לזכות לכבוד של מלכים.
"זה עניין של נראות", מסביר להיבא (חוא) פרקליט המדינה קובי הוניג (נבו קמחי), חיקוי כל כך מביך שטוב שלא קראו לו "צַי נישן", בעודו פוסל את הקידום שלה בפרק הסיום. אחייניתה פרסמה ברשת תכנים שגובלים בהסתה לטרור - אבל לא חוצים את הרף הפלילי - והיבא המאוכזבת משיבה לו ש"אתם לא מסוגלים לראות ערבייה עם יותר מדי כוח ביד". המציאות מהדהדת בכזו בוטות את השיחה הזאת, שמדהים לגלות שעידן לא כתב גם אותה. בכל זאת, אדם שאפילו בפרק הסיום של הסדרה שלו לא יכול היה להתאפק עם אקדח שמופיע במערכה ראשונה (השליח שמגיע לדירת המסתור).
בעודה עולה מהעולם התחתון לפרשות עם חשיבות עליונה, "מנאייכ" לפחות הצליחה להעניק סיום ראוי לגיבורים שלה. ברק הראל (עמוס תמם) מת, כי הגיע הזמן שדמות ראשית כבר תמות בסדרה הזאת ולא תינצל באורח פלא, ואצל איזי בכר (שלום אסייג) וטל בן הרוש (חממי) סגירת המעגל הייתה גם סמלית (היריון של טל) וגם עמוקה (איזי ממשיך להיפרד מכל סביבתו, ונשאר רק עם בת ברית אחת). אבל אפילו כאן בלטה בעיה נוספת של הסדרה - מערכת היחסים המפוקפקת שלה עם מושג הזמן. האם הצופה הממוצע באמת אמור להאמין שאחרי יום קריטי עבור המשימות שהתמסרו להן, כולל ניסיון החיסול הראשון של ברק והחמושים שהגיעו עד טל, מישהו מהם יחשוב שמדובר בתזמון ראוי לדאבל דייט נינוח בגינה?
בסוף השבוע סערה הברנז'ה - כלומר 100 עיתונאים עם טוויטר - בעקבות טור שפרסם קלמן ליבסקינד. מלבד המעשה האנטי-קולגיאלי בעליל, בהתחשב בהיותו טאלנט בולט שם, הוא לחלוטין לא טעה. אכן אין שום סיבה שהציבור יממן תוכנית "תחקירים" כמו "דו"ח רולניק", שכל מהותה היא קמפיין פוליטי שלא מפספס הזדמנות לבוז לימין. הביקורת הדומה על "זהו זה" קצת תמוהה, כי מי צופה ב"זהו זה" בשביל הסאטירה, אך לגיטימית. העניין הוא שטור כמעט זהה יכול היה להיכתב גם על אלמנטים הפוכים, כשבהיבט הזה העונה השלישית של "מנאייכ" לא רחוקה אפילו מהפאנל של אילה חסון. נכון, יש חופש יצירתי ודרמה איננה אקטואליה, אבל ניכר שעידן מאוד רצה לעשות את הדרמה שלו אקטואלית. זה לא אומר שיש איזושהי קונספירציה פוליטית (כאלה יש רק בתסריט של "מנאייכ"), אלא שמשהו לא טוב קורה במקום שבו כל הציבור אמור להיפגש באמצע.
ועובדה שזה אפשרי. שתי העונות הראשונות של "מנאייכ" ממש לא היו "שום, פלפל ושמן זית", אבל הן עדיין ידעו להחזיר תמורה לכספי הציבור בלי להיות אצבע בעין של חלק גדול מאותו ציבור. הביקורת הייתה שם, פשוט במקום שבו ביקורת צריכה להיות בכל סדרת דרמה: בניואנסים, מתחת לפני השטח, בפרשנויות שאחרי. לא בפרצוף. וכש"מנאייכ" בחרה לאבד את העידון הכל כך ייחודי שלה, היא איבדה גם אותנו. בסוף דרכה היא כבר נעדרה התחכום הבריטי, ומלכתחילה אף אחד שם לא כיוון לסבוניות אמריקאית. כל מה שנשאר לה הוא להיות סדרה ישראלית מאוד, ולכן היא הסתיימה בצורה הכי ישראלית שיש - עם פיאסקו.