ההיסטוריה של התרבות הפופולרית רצופה בניסיונות כושלים לעבד משחקי וידאו למסכים, בעיקר הגדולים. למרות הבלחות מוצלחות בודדות (עיין ערך סרטי "סוניק הקיפוד"), עדיין מדובר בשורה ארוכה של פלופים, עלילתיים וכלכליים. הקורבן האחרון היה "בורדרלנדס", שהתבסס על משחק היריות המפורסם אבל בסופו של דבר ירה לעצמו בראש והציג את כל מה שרע בעיבודים הקולנועיים למשחקי וידאו ומצא את דרכו מהר מאוד מחוץ לאולמות.
בתחילת שנות האלפיים היה זה תורה של לארה קרופט לקבל עיבוד לייב אקשן כושל משלה. שודדת הקברים הייתה הגרסה הנשית של אינדיאנה ג'ונס, עם אקדחים וקשת במקום שוט וכובע פדורה, ועם סקס אפיל מפוקסל שגרם לכל גיימר לרייר על הקונסולה. ההצלחה של סדרת המשחקים הולידה את "לארה קרופט: טומב ריידר" בכיכובה של אנג'לינה ג'ולי, האיט גירל של אותן שנים. הפלופ הזה לא מנע את יצירתו של סרט ההמשך ומיותר לציין איך זה עבד. ב-2018 נעשה ניסיון נוסף להפיח חיים בדמות האהובה, הפעם בכיכובה של אליסיה ויקנדר. וכדאי לעצור כאן.
ואז הגיעה נטפליקס עם הסדרה "טומב ריידר: האגדה על לארה קרופט" (Tomb Raider: The Legend of Lara Croft). עיבוד האנימציה לסדרת המשחקים (הטרילוגיה האחרונה ליתר דיוק) מנסה לרענן את השורות של הכותר האהוב ועל פי שמונת הפרקים שזמינים כעת לצפייה בנטפליקס - הוא גם מצליח.
עלילת הסדרה היא המשך ישיר למשחק "Shadow Of The Tomb Raider". אחרי שחיסלה את ארגון "טריניטי", לארה קרופט (היילי אטוול הנפלאה) היא כבר שודדת קברים מדופלמת ומנוסה, אך השדים מעברה, ובעיקר הצל הגדול שהשאיר אחריו אביה המנוח לא מרפים ממנה. אחרי פתיחה שכוללת כל פאן סרוויס אפשרי, לארה נתקלת בנבל מסתורי אבל גם גנרי בשם דוורו (ריצ'רד ארמיטאג'), שעושה טראק סובב עולם במטרה למצוא ארבע אבנים קסומות, שחיבור ביניהן יהפוך אותו לבעל כוח רב, אך גם יפר את האיזון העולמי. לארה מתחקה אחריו, פותרת חידות, מסייעת לדמויות אחרות במשימות צד ונעזרת בחבריה זיפ וג'ונה (ארל ביילון, המדבב המקורי מהמשחק), המוכרים מסדרת המשחקים.
המעריצים יכולים לנשום לרווחה. "האגדה על לארה קרופט" היא עיבוד ראוי ביותר והיחיד עד כה שמתרגם את רוח המשחקים לתוכן עלילתי מעניין ומסוגנן היטב. מישהו בהפקה עשה את הלא ייאמן, ואשכרה הפעיל את הגלגלים במוח ועלה על הרעיון המהפכני ללהק שחקנית בריטית לגלם דמות ממוצא בריטי (ג'ולי אמריקאית ו-ויקינדר דנית). להיילי אטוול יש קילומטראז' מזערי יחסית בדיבוב (קפטן קרטר ב"מה אם...?" ועוד), אבל הטייק שלה על ליידי קרופט הוא מעולה. נראה שהיא מבינה את הדמות, את הקשיים שלה ובעיקר מגישה את האופי של לארה כאישה חזקה וחדורת מוטיבציה, אבל גם עקשנית וגאוותנית כשלא באמת צריך.
לצדה של אטוול, לליהוק של ארל ביילון כג'ונה יש את המוג'ו שלו. הקסם של הדמות החביבה נמצא גם כאן וחובבי המשחק ירגישו בבית כשיצפו בג'ונה מטיף ללארה על החיים, על עצמה ובכלל, כפי שהוא נוהג לעשות תמיד. יחד עם הדיבוב, יש את סגנון האנימה היפני, שהגיע היישר מהסטודיו שאחראי גם על "קסטלווניה", אנימה נוספת ומוצלחת של נטפליקס. הוא מעולה, עשיר בצבעים חיים וטקסטורות וכיפי לצפייה.
אז הסגנון המצויר של "האגדה על לארה קרופט" אומנם יפני, אבל העלילה כאן אמריקאית למהדרין. וגם אם היא נגועה בגנריות קצת מטרידה ולא הכי מקורית, היא כתובה טוב ברמה שעושה חשק לצפות בפרק נוסף. יש כאן כאמור נבל גנרי, פחות מרתק ועמוק מהדמות הראשית. ולמרות שלרוב איכות הגיבור מוגדרת על פי הנבל שלו, זה לא משפיע על חוויית הצפייה בסדרה.
בחלק הזה התסריט מרגיש מעט מחופף, למרות ניסיון יפה לתת לדוורו סיפור מקור, עומק או איזשהו שביב של אופי. וזה ממשיך עם הפרק וחצי האחרונים, בהם הסדרה צונחת ומאבדת גובה, ומשום מה לוקחת פנייה חדה לעולמות הפנטזיה והמיתולוגיה הסינית. זה מוזר כי עד אז היא התנהלה בעולם המציאותי והמקורקע, בדיוק כמו המשחק. המרחב המונפש נותן חופש פעולה ליוצרים, הרבה יותר מסרט לייב אקשן, אבל כאן נדמה שמישהו בסטודיו קיבל חופש יצירתי מוגזם. זה לא משרת את הסדרה והופך אותה למעט ילדותית, ודווקא בישורת האחרונה של העונה.
ובכל זאת, "האגדה על לארה קרופט" עובדת מצוין מכל כך הרבה בחינות ובעיקר מפני שהיא מספקת למעריצים את כל מה שהם רוצים, או לפחות את הרוב. הפאן סרוויס, מושג שכבר הפך לסוג של קללה בקרב חוגים מסוימים, לא מעיק ולא מעיב על הסיפור והעלילה ורק מוסיף לתזזיתיות ולאקשן הטוב שבה. עם "שליחות קטלנית: ההתחלה", עיבוד אנימה נוסף ומעניין לזיכיון כבוי, נדמה שנטפליקס יוצרת תת-ז'אנר מסקרן שכולל עיבודים מונפשים למותגים פוסט טראומתיים מעיבודים כושלים. ואם זו הרמה שמתקבלת כבר פעם שנייה ברציפות, אז תנו לנו עוד, בבקשה ותודה.