צל כבד מרחף מעל "תשעה זרים מושלמים", ולצל הזה קוראים "שקרים קטנים גדולים". המיני-סדרה החדשה של הולו (שזמינה לצפייה בישראל באמזון פריים) מבוססת על ספרה של ליאן מוריארטי, שכתבה גם את הספר מהדרמה בכיכובה של ניקול קידמן וביצירתו של דיוויד אי. קלי - שני שמות שחוזרים כאן פעם נוספת. ובכלל, הסדרה עצמה מזכירה היטב את אחותה הגדולה הרוחנית: כמו "שקרים", גם "תשעה זרים מושלמים" היא סוג של מותחן שבו אנחנו בעיקר צריכים לנחש מה הוא הדבר הנורא שעומד לקרות, מי יהיה אחראי לו ומי יהיו קורבנותיו. ההבדל המרכזי הוא שב"שקרים קטנים גדולים" זה היה מאוד מעניין. אבל ב"תשעה זרים מושלמים"? פחות. משמעותית פחות.
כיאה ליצירות עבור חובבי הז'אנר, גם "תשעה זרים מושלמים" עוסקת בעיקר בצרות של עשירים: קבוצת אנשים מגיעה לאתר נופש טיפולי ויוקרתי כדי למצוא מזור לכאבם. סופרת מצליחה שמתמודדת עם התמוטטות הקריירה שלה, גבר שמתמודד עם פציעה ישנה והתמכרות למשככי כאבים, משפחה בת שלוש נפשות שמתמודדת עם התאבדות אחד מבניה, אינפלואנסרית ובעלה שמתמודדים עם משבר בנישואים ועוד כמה חבר'ה שיכלו להרשות לעצמם את הריזורט המפנק והמסתורי, שעובדיו הביעו קצת יותר מדי עניין במצבם הבריאותי של אורחיו לפני שרשמו אותם לחופשה בו. ואתר הנופש מנוהל, איך לא, על ידי מאשה, אישה מסתורית שנראית קצת פחות כמו מנהלת של סניף ביזארי של ישרוטל וקצת יותר כמו הגרסה הנשית של צ'רלס מנסון - ולא בקטע טוב.
דבר אחד אי אפשר לקחת מ"תשעה זרים מושלמים": יש לה צוות שחקנים מרשים במיוחד, אם כי לא כולם הם שם דבר מחוץ לארה"ב. רג'ינה הול ובובי קנבאלי הם שני שחקנים נפלאים שלרוב מופיעים בתפקידי משנה מוצלחים בסרטים וסדרות מוערכים; סמארה וויבינג רק עכשיו מתחילה לפרוץ, בעיקר בסרטי אימה משעשעים (והיא מצוינת בהם); לוק אוונס מנסה כבר שנים להיות כוכב קולנוע אמיתי, אבל בעיקר נשאר מאוד חתיך; ומייקל שאנון הוא שחקן נפלא, גם אם לא קיבל מספיק הזדמנויות להוכיח זאת בתפקיד ראשי. רק ששתי הכוכבת הגדולות באמת של "תשעה זרים", מיותר לציין, הן ניקול קידמן ומליסה מקארתי.
למרות שקידמן היא זו שגם זכתה באוסקר, מקארתי מראה שלפחות ביצירה הזאת היא השחקנית הטובה יותר. בדמותה של מאשה, קידמן הייתה אמורה לקבל את התפקיד בעל הבשר, הפאם פאטאל ממזרח אירופה עם העבר המסתורי והמונולוגים האלימים. עם זאת, היא לא טובה מספיק כדי למגנט למסך, ולא מגוחכת מספיק כדי להיות קאמפית. היא בעיקר די מעצבנת. לעומתה, מקארתי לפחות מתאמצת להוציא קצת אופי מהדמות שלה, שנראית כאילו נכתבה כדי שלמוריארטי יהיה קול להביע בו את תסכולה כאישה כותבת. וזה עובד - יש בה אותנטיות, ובזכותה יש בסדרה כמה רגעים נחמדים, אבל זה פשוט לא מספיק.
הטלוויזיה הגיעה לרמות לא רעות של טרללת בשנים האחרונות. ב"משחקי הכס" נרצחו נשים בהיריון, ב"שובר שורות" מוססו גופות בחומצה כימית, ואפילו ב"פאודה" ליאור רז הרשה לעצמו לכוון רובה לראשה של ילדה תמימה. בשלושת הפרקים הראשונים של "תשעה זרים מושלמים", הדבר המעניין ביותר שמי מהדמויות עושה הוא להרוג צבי, ונראה שהסדרה מצפה מאיתנו להיחרד מזה. ברור שמשהו לא בסדר במלון המפנק הזה - ייתכן שהוא סוג של כת לעשירים בלבד או משהו מונפץ אחר - אבל יהיה מה שיהיה, שום דבר מהמתרחש בסדרה לא מעורר רצון לפתח תיאוריות כלשהן לגבי טיבו של המלון או הסודות של אורחיו.
גם אם ניתן לטעון שהפוקוס הוא לא בהכרח על המסתורין שבמלון ובמטרותיו אלא בדינמיקה בין הדמויות - הדינמיקה הזאת לא מעניינת במיוחד. השחקנים, כאמור, מבצעים את מה שניתן להן בצורה לא רעה בכלל, אבל מה שמתחולל בין תשעת הזרים המושלמים המדוברים לא משתווה אפילו לפרק בינוני של "בואו לאכול איתי". הם רבים, הם מתווכחים, יכול להיות שם מביך וסקסי, אבל בשלושת הפרקים הראשונים לא היה רגע אחד של "כזה עוד לא ראיתי" - ובטח שלא רגע של "וואי וואי, מה יהיה עכשיו".
וישנו צל נוסף שמאפיל על "תשעה זרים מושלמים". היא לא רק דומה מדי ל"שקרים קטנים גדולים", אלא גם באה דקה אחרי שהסתיימה "הלוטוס הלבן". המיני-סדרה הטרופית של HBO, שהפרק האחרון שלה שודר ממש השבוע, חולקת עם "תשעה זרים מושלמים" מספיק קווי דמיון כדי שיהיה אפשר להשוות בין השתיים (מלון יוקרתי, אנשים עשירים, אינטראקציות מביכות בחדר האוכל), אבל ברגע שמציבים אותן אחת מול השנייה זה מרגיש מאוד לא הוגן. "הלוטוס הלבן" היא יצירה חכמה, חדה, עם תסריט מקורי ומעניין שלוקח את רעיון ה"צרות של עשירים" הבסיסי וטווה מתוכו מעשייה עשירה על פריבילגיה ויחסי כוחות. "תשעה זרים מושלמים" פשוט מספרת על קבוצה של אנשים לא מעניינים שרבים אחד עם השני ריבים שלא שווה לבזבז עליהם את הזמן. לחלוטין אפשר לוותר עליה, ולהיזכר בחדווה בימים שבהם ניקול קידמן העדיפה פשוט לרכל עם ריס ווית'רספון על רקע הנוף של מונטריי.