הסיפור האמיתי של סדרת הדוקו "הארי ומייגן" ("Harry & Meghan"), ששלושה הפרקים הראשונים שלה עלו אתמול לנטפליקס (שלושת הנוספים יעלו בשבוע הבא), הוא בכלל לא הנסיך הארי ומייגן מרקל עצמם. הסיפור האמיתי הוא התגובות לסדרה, מצד התקשורת העולמית וקהל הצופים העולמי, מה אנחנו יכולים ללמוד מהן ואיך - שוב - פספסנו לחלוטין את מה שבני הזוג מנסים לתקשר לעולם, רק כי היינו עסוקים בביקורת על כל השגיאות שהם עושים בדרך.
קל לשנוא את הארי ומייגן. למעשה, קל לשנוא כל אדם עשיר ומפורסם, בעיקר עבור מי שאינם נמצאים בעמדה הפריבילגית הזאת. אבל באופן אירוני ותמוה לחלוטין, השונאים של הארי ומייגן הם לרוב גם המעריצים של בית המלוכה והסדר הקיים, אותו אחד שהארי ומייגן מעזים להפריע לו.
ההאשמה העיקרית כלפי הארי ומייגן, לפחות מצד קהל הצופים שדירגו את הסדרה ברחבי הרשת, היא שהם "מתקרבנים" ומרוכזים בעצמם. אבל האמת היא שמה שנראה כמו ריכוז עצמי הוא בסך הכל הדרך שלהם לנסות להעביר מסרים גדולים יותר, דרך הסיפור האישי שלהם - מהסיבה הפשוטה שהם לא יכולים לדבר בשם אחרים או מפרספקטיבה של אחרים.
מצד המבקרים והתקשורת, התלונה העיקרית היא שהדוקו לא מחדש יותר מדי או חושף פרטים עסיסיים על משפחת המלוכה. זה נכון, אבל התלונה הזאת רק מדגישה עוד יותר את מה שהארי ומייגן מנסים לטעון כבר תקופה, ומה שהתחיל עוד עם מותה הטראגי של דיאנה - התקשורת, הקהל וגם מוסד המלוכה עצמו ממשיכים להזין אחד את השני, וכמעט כולנו יוצאים מכך מופסדים.
שלושת הפרקים הראשונים של הדוקו, שעוסקים במסע של בני הזוג רק עד לשבוע חתונתם (כלומר, הם לא מגיעים עדיין לעזיבת בית המלוכה), באמת לא מחדשים הרבה. את מעט ה"תגליות" שיש בהם בוודאי כבר קראתם, כשהמרכזית היא העדות של הארי על כך שתגובת המשפחה שלו על ההתעללות התקשורתית במייגן הייתה שמדובר ב"טקס חניכה" ושכל הנשים שמצטרפות לבית המלוכה עוברות אותו. הארי מעיד שהוא ניסה להדגיש בפניהם שהשוני טמון בגזענות שהיא חוותה, וברור מאוד שהוא מביע ביקורת חריפה על כך שבני משפחתו סירבו לצאת נגד הסיקור הגזעני באופן פומבי, בין השאר בגלל החוזה הרשמי והבלתי רשמי שיש להם עם התקשורת הבריטית.
באשר לטענות ה"התקרבנות" וה"התבכיינות", דווקא נראה שבני הזוג מאושרים ושמחים בחלקם, ולא מנסים לטעון שהחיים שלהם קשים באופן קיצוני, אלא למקם את הנרטיב שכולנו כבר מכירים בתוך הקשר מעט יותר ברור, שהעולם כולו מתעקש להמשיך ולהתעלם ממנו. ההקשר התרבותי הרחב, ההקשר הגזעני, הקפיטליסטי והקולוניאליסטי שמלווה את מוסד המונרכיה הבריטית מראשית ימיו, וממשיך ללוות גם את חבר העמים הבריטי.
אז כן, אם תגיעו לחפש עוד קצת סקופים משפחתיים מטונפים, נראה שאתם עומדים להתאכזב. כל הסיפורים המתבקשים כמובן נמצאים שם - הרדיפה של התקשורת אחרי חברי משפחת המלוכה, המחיר הכבד שמשפחתו של הארי שילמה עם המוות של דיאנה, היחס העגום של בית המלוכה והתקשורת הבריטית כלפי נשים באופן ספציפי ונשים לא לבנות באופן ספציפי יותר, ומהצד השני - הקרע שנוצר בין מייגן לאביה ואחותה למחצה סמנתה.
סיפור ההיכרות וההתאהבות שלהם פותח את הסדרה, וכשהוא מסופר מנקודת המבט שלהם ומחוץ להקשר של הראיונות הרשמיים וה"מלכותיים", הוא דווקא מספק כמה רגעים רומנטיים מחממי לב. לאחר מכן הדוקו באמת צולל לסיפורים והאשמות על התקשורת שכבר שמענו מהארי ומייגן - ולא רק מהם - אבל בפרק השלישי הכל מתחבר יחד. מי שמדברים על האימפריה הבריטית, ההיסטוריה האפלה שלה בכל הנוגע לעבדות, איך הגזענות העמוקה הזאת עדיין באה לידי ביטוי בחבר העמים הבריטי כמוסד, בפוליטיקה הבריטית, בנסיבות שהביאו לברקזיט ובדיון על הגירה ומהגרים, אינם הארי ומייגן - אלא מומחים אחרים, עיתונאים וסופרים שעוסקים בנושא. את אלה מלווים הסיפורים האישיים של מייגן על חווייתה בעולם כאישה לא מספיק "שחורה" ולא מספיק "לבנה", והם רחוקים מלהיות מתבכיינים. הם אמורים להיות מאירי עיניים.
התגובות המאוכזבות והביקורתיות כלפי החצי הראשון של הסדרה (שכולל גם פאניקה מצד פוליטיקאים בריטים) רק מוכיחות עד כמה הגישה של הארי ומייגן כאנשים שמנסים לתעל את החוויה האישית שלהם לאקטיביזם - נחוצה. הדוקו אינו כתב אישום כלפי המשפחה המלכותית עצמה, ואפילו לא רק כלפי מוסד המונרכיה. הוא כתב אישום כלל עולמי נגד הסדר החברתי המושחת, נזקי השיטה הכלכלית, ההיגיון החולה והמעוות של הגזענות וכמה הוא עדיין מוביל אותנו, ואיך התקשורת ממשיכה להנציח ולהזין את כל החוליים החברתיים האלה, תוך שגם הארי עצמו מודע לכך שהוא נמצא בתהליך השתחררות מתוך הסדר הזה. מייגן אולי קצת פחות. לא חייבים לאהוב את הארי ומייגן כאנשים, אבל כדאי מאוד לנסות ולהקשיב דווקא למה שהמומחים מסביבם מנסים להגיד לצופים ולתקשורת - תפסיקו לייצר ולצרוך אייטמים רכילותיים על החיים הפרטיים של בני המלוכה, ותתחילו להעמיק במערכת הגדולה יותר שמייצרת את העניין הזה מסביבם ולפעול למען הפירוק שלה.
במובן הזה, בהחלט אפשר לומר ש"הארי ומייגן" חוטא למטרתו כשהוא כן, ברובו, מתמקד בהארי ומייגן. אבל כאן נכנסת האחריות שלנו כצופים שלא לצאת ממנו רק עם הערות שטחיות, אלא עם תובנות עמוקות יותר, ואלה בהחלט נמצאות שם. הארי ומייגן הם לא הסיפור, הסיפור הוא כולנו. הסיפור הוא שיטות כלכליות, פוליטיות, חברתיות ותרבותיות שעל כולנו מוטלת האחריות להילחם בהן ולהבין שאם הן מצליחות לעשות נזק לאנשים פרווילגים, יש להן את הכוח לחרב את חייהם של מי שאינם, וזה מה שקורה בפועל. אם סיימתם את הצפייה בפרקים וכל מה שנותרתם איתו הוא תחושות של אכזבה או סלידה מהארי ומייגן, ואפילו לא מעט מחשבות או רצון לאתגר את הסדר הקיים - בהחלט יכול להיות שאתם חלק מהבעיה.