השנה הקולנועית החולפת עמדה בסימן כמה סרטים, חלקם כבר בחוץ ואחרים עוד בדרך, בעלי איזשהו טוויסט מגדרי-טרנסי. ו"תאי-לנד", סרטו התיעודי של ניר דבורצ'ין בכאן 11, הוא הנציג הישראלי המפתיע ביותר במועדון הזה: בתוך הסיפור על איציק רוזנברג, חקלאי מבוגר שהקים לפני ארבעה עשורים את היישוב עין תמר שבערבה, מסתתר גם עוד סיפור קטן על טום - עובד תאילנדי שמדבר על הבחירה המודעת שביצע לחיות כגבר ולא כאישה, בגלל הגורל שמצפה לנשים במצבו, ומעדיף שלא לדבוק בהגדרה ספציפית לזהותו כרגע.
טום הוא האקס פקטור של "תאי-לנד", סרט נטול עלילה אמיתית בחלקו שבכל זאת מקפיד להיראות לכל אורכו כמו גלויה. החלום הציוני של רוזנברג וחבריו נאלץ להתאים את עצמו לצו השעה והמדינה, וכיום עיקר האנשים שהוא בא איתם במגע הם העובדים התאילנדים ששכר. אלה הופכים את עין תמר ליישוב אחר לגמרי מזה שחלמו עליו, ואת "תאי-לנד" למבט מסקרן על קהילה שלרוב לא מתייחסים אליה. הטיול המאורגן לחרמון, מלחמות התרנגולים האמיתיות והמטפוריות, וגם האמירה של רוזנפלד על כך ש"הם מבינים שהכוח עבר אליהם ומתנהגים בהתאם". הוא, למזלו, דווקא יוצא הרבה יותר טוב מהבוס הישראלי שהופיע לאחרונה בדוקו "מיסטר אפריקה".
ומה שהכי מייחד את "תאי-לנד" הוא הפיכתו הרטרואקטיבית לקפסולת זמן. משבר הקורונה גם ככה ערער את התעשייה שרוזנפלד בנה עליה, ועובדים תאילנדים גם ככה שילמו בחייהם באירועים ביטחוניים פעם אחר פעם. "אם אחד מאיתנו היה טובע בים, לאף אחד לא היה אכפת", אומר אחד מהם במהלך הסרט - בלי לדעת שאירועי 7 באוקטובר עוד לפניו ולפני דומיו. הם אכן טבעו, ולאנשים אכן לא היה אכפת. בכל זמן אחר "תאי-לנד" עדיין היה סרט מרשים ומעניין, אבל כזה שבכל זאת מתקיים באיזשהם שוליים. עכשיו, אחרי הנורא מכל שבו אפילו העובדים התאילנדים בעוטף שילמו מחירים יקרים מנשוא, אין שום מניעה למקם אותו במרכז הבמה. דיוקן מרתק, אולי האחרון שבהם, של ברית דמים לפני שהיא הפכה לאחת.