יש בעצם שלוש דרכים שונות "לקרוא" את הדרמה החדשה מבית נטפליקס, שעלתה לשידור בסוף השבוע שעבר. ראשית, ישנה הסדרה עצמה, כחלק מגל סדרות הדרמה האיכותיות והבינלאומיות של נטפליקס בפרט וגופי השידור האמריקאים בכלל, שנית זו יצירה עם לא מעט נגיעות ישראליות ושלישית, נו, זו גם סדרה מגה-יהודית. "המורדת" מבוססת על ספרה האוטוביוגרפי של דבורה פלדמן, שנולדה וגדלה בחסידות סאטמר בניו יורק, התחתנה בשידוך כשהיתה בת 17, ועזבה את סאטמר יחד עם בנה לטובת ברלין כשהיתה בת 23.
בת דמותה של פלדמן בסדרה היא אסתי, בגילומה של שירה האס, פסנתרנית מחוננת ומי שנחשבת לרעייה לא מאוד רצויה עקב ייחוסה המשפחתי. הסדרה מלווה את אסתי על צירי זמן שונים: בנערותה, אז נחשפה בהדרגה לדקויות ותקנות ההתנהגות שנדרשות ממנה כחסידה, בימי נישואיה הטריים והקצרים לאברך ינקי (עמית רהב) וכן אחרי הימלטותה משכונת וויליאמסבורג החרדית אל ברלין הליברלית, שם היא מוצאת מקלט וקהילה בקרב חבורת נגנים צעירים ורב-לאומיים.
כל המטענים אפוא, מונחים כאן לפנינו. זו גם יצירה בהשראת סיפור אמיתי, גם שחיה ונושמת יהדות (מסוג מסוים מאוד, ובכל זאת), וגם סדרה עם לא מעט שחקנים מקומיים, ואל האס מצטרפים גם דינה דורון, יוסוף סוויד ותמר עמית-יוסף בתפקידי המשנה. רוצה לומר, "המורדת" היא סדרה שנחתה על הקהל הישראלי משמיים, ואין כמעט מה להתפלא על הפופולריות שלה בימים האחרונים, עת היא יושבת בנוחות בראש רשימת הסדרות הנצפות בנטפליקס ישראל. ומתבקש גם לפרגן ל"המורדת" על לא מעט דברים, בראשם הופעות המשחק בה. שירה האס פנטסטית בתפקיד הראשי, ואחרי פרק ראשון בו היא מסתובבת פעורת עיניים, הפרקים הבאים כבר נותנים לה קצת יותר בשר, והיא מפגינה בהם איכויות שהיו מעניקות לכל שחקנית אמריקאית בגילה מועמדות לאמי, אם לא את הפרס עצמו.
אסתי בגילומה של האס היא (עוד לא) גיבורת על פמיניסטית ומוארת, לא מרדנית ואלימה, וגם ממש לא האישה הכנועה שהקהילה שלה היתה רוצה שתהיה. במקום זאת, היא בעיקר מבולבלת ומתרשמת, הבריחה שלה לברלין היא טבילת האש הראשונה שלה באורח חיים מודרני, והאס מעבירה כמו שצריך את הפחד והמשיכה אל החופש הזה, ואל האחריות שכרוכה בו.
ואם האס, שכבר היתה מועמדת לפרס אופיר על תפקידה ב"פרינסס" היא כבר שחקנית מרשימה ועובדת, עמית רהב הוא התגלית בקפיטל ה"א של הסדרה. ינקי בגילומו הוא גבר מפרגן ונדיב למדי, שחסידות סאטמר מדיחה לדבר עבירה. סיפור הרדיפה שלו אחרי אסתי, בליווי בן דודו הכריזמטי והמפוקפק מוישה, הוא עלילה משלימה ראויה ומעניינת לעלילה המרכזית של אסתי. הטיפול של "המורדת" באסתי וינקי מדגים בצורה טובה מעלה נוספת של הסדרה: היא מאוזנת ולא שיפוטית ברוב המקרים, ועל אף שהעולם החרדי מוצג בה כקהילה אטומה וקשוחה שאיננה רגישה לצרכים והרצונות של החברים בה, היא יודעת להציג את הסאטמרים גם בני משפחה וחברים שרוצים, בגדול, בטובת קרוביהם.
הבעיה מתחילה, למרבה האירוניה, בברלין. נכון, סיפור הדג מחוץ למים הוא קלישאה ותיקה בשלב זה, וראינו כבר כמה וכמה סדרות על נשים וגברים שעוזבים את הקהילות הסגורות שלהם בחיפוש אחר הגשמה עצמית ואושר במקומות מודרניים יותר ("קימי שמידט", "בלגן בבית" ובמובנים מסוימים גם "סיפורה של שפחה"). אבל ברלין והברלינאים שמוצגים ב"המורדת" הם כבר כמעט קלישאה בעצמם. ברלין מוצגת כעיר אורות חשמלית ורחבת ידיים עם גורדי שחקים מרשימים, וצילומי החוץ בה מנסים להשכיח את העובדה שאסתי באה מפאקינג ניו יורק וכנראה ראתה כבר בניין או שניים בחייה.
החברים החדשים של אסתי הם כמובן אך ורק להטב"קים ומהגרים, כולם מוזיקאים ויוצרים, כולם בעלי עבר שהיו מעדיפים לשים מאחוריהם וכולם צעירים, יפים בקטע לא סביר, ותמיד יש להם איזו עצה שחוקה על קבלת העצמי להעניק לאסתי המבולבלת. לא שהטיפוסים האלה לא קיימים, כמו שנראה שהם נבחרו מה-זה בקפידה מתוך קטלוג הנאורות, ושולבו בסדרה בגסות כדי לעמת בכוח בין העולם החרדי לעולם המערבי המודרני. ואם האס ורהב מבריקים בתפקידים המורכבים שניתנו להם, סוויד ועמית-יוסף עושים עבודה טובה אך לא יותר ממנה עם הדמויות השטוחות ש"המורדת" יצרה עבורם.
הפשטנות הזאת מחלחלת לעוד מקומות בתסריט, וגם הדמויות החרדיות חוטאות פה ושם במשפטים שניכר שנכתבו אך ורק כדי להסביר לצופה הממוצע איך נראים החיים בקהילת סאטמר. זו מחווה מאוד הגיונית כי בכל זאת, גם מי שנחשף לקהילה החרדית בישראל יודע שהוויליאמסבורגים הם חברה אחרת לגמרי, אבל גם צ'יפ שוט. הרי באנו לראות דרמה, שיקוף של החיים, ובחיים עצמם אין מי שעוצר את הסצנה כדי להסביר מה בדיוק קרה בה.
האם "המורדת" היא תצוגת תכלית ברמה בינלאומית לשחקנים צעירים מישראל? בהחלט. האם היא חקירה מעניינת ומרגשת של פלג ספציפי ביהדות, על חסרונותיו ומעלותיו? לגמרי. האם היא סדרה מעולה מכל בחינה שהיא? לא ממש. עוד לא. היא לגמרי נראית ונשמעת כמו סדרת איכות, והיא אכן סוחפת, מעניינת, עשויה היטב ומשוחקת היטב, אבל תרשו לי להתנבא ולהגיד שהיא לא תיכנס לפתניאון סדרות החובה של העשור. חסרים לה העידון והחוצפה של דרמות אחרות, שכבר עברו את שלב ההסברים וכעת מתרכזות אך ורק בסיפור הטוב שבמרכזן.