זה לקח קצת זמן, אבל שירות הסטרימינג דיסני+ סוף סוף נחת בישראל. כדי לעזור לכם למצוא בו את ההמלצות השוות באמת, חזרנו לביקורות שפרסמנו על כמה מהסדרות שזמינות בו. והפעם: "פאם וטומי".
במהלך הצפייה ב"פאם וטומי" נזכרתי ב-Roast שעשו לה בשנת 2005, עשור לאחר שקלטת המין בכיכובה וכיכוב בעלה דאז, טומי לי, התפוצצה בעולם. רוסט, כזכור - ערב הוליוודי שבו משפדים אדם בשלל בדיחות אכזריות. אנדרסון הסכימה להשתתף תמורת סכום גדול שיועבר לאיזו אגודת בעלי חיים, נושא שתמיד היה קרוב לליבה (היא גם טבעונית כבר מעל שלושים שנה). הרוסט באמת היה נורא מצחיק, וכלל רצף בדיחות מיניות נטולות עכבות שלא היו עוברות היום בשום צורה. בין היתר טענו שם שהוואגינה שלה בגודל של המערה של באטמן, ועוד שלל השמצות אנטומיות שהיא ישבה וספגה, בחיוך.
כי אנדרסון היא הרי כזאת, תמיד קלילה וספורטיבית כשצוחקים על חשבונה. לא רק ברוסטים, בכלל. מטרה קלה. חלק מהבדיחות עוררו כמה "תגובות התכווצות" מהקהל שנכח במקום, כלומר הרגע הקטן הזה שבו בדיחה לא נענית בצחוק אלא במן "אוווו". כי כבר אז היה בזה משהו לא נוח, לא נעים אולי. כבר אז ידענו את מה ש"פאם וטומי", שעלתה השבוע בהולו, מנסה לומר לנו, בדרגות שונות של הצלחה: פמלה אנדרסון היא אישה שהעולם חייב לה התנצלות.
>> מארוול, פיקסאר ו"האנטומיה": מדריך ההמלצות המלא לדיסני+
"פאם וטומי" מגיעה אלינו מבית היוצר של סת' רוגן ובבימויו של קרייג גילספי שהביא לנו גם את הסרט המעולה "אני, טוניה", שחזר לפרשת טוניה הארדינג מ-1994. הפעם אנחנו נוחתים שנה לאחר מכן, ב-1995, הישר אל קלטת המין ההיא. מדובר במיני-סדרה בת שמונה פרקים, שלוקחת אותנו דרך שלושה נתיבים מרכזיים: מערכת היחסים בין פמלה לטומי, שאותם מגלמים לילי ג'יימס וסבסטיאן סטאן בהופעות מהממות ועבודת איפור שהופכת אותם לבלתי ניתנים לזיהוי. קו העלילה השני הוא זה של רנדי (רוגן), עובד ממורמר באחוזתו של טומי לי שרוצה לנקום בו, גונב את קלטת המין שלהם ומתחיל למכור אותה דרך הדבר החדש הזה שבדיוק צץ - האינטרנט. בשנת 1995 אין לו, או למישהו, מושג עד כמה זה עומד להתפוצץ. קו העלילה השלישי עוסק באופן שבו הקלטת השפיעה על חייה של אנדרסון וחיבלה בקריירה שלה, ובהתעללות התקשורתית שספגה. כי בגדול, מישהי עם מאפיינים אישיותיים פריכים יותר כנראה הייתה מגיעה לסיטואציית בריטני 2007.
נכון לשלושת הפרקים הראשונים, הסדרה מהנה וחמודה, אבל לא מספיק. לילי ג'יימס משגעת כאנדרסון, אבל דווקא סטאן כטומי לי מרשים יותר. הוא יוצא שם יצור בלתי נסבל, תינוקי, זועם, אסהול. כזכור, במציאות הוא גם תקף באלימות את אנדרסון וישב על זה בכלא, וגם עשה את המחווה הרומנטית האולטימטיבית של גבר אביוזר - הדביק אותה בהפטיטיס B. באחת הסצנות המדוברות הוא מנהל שיחה עם הזין שלו, וזה באמת די מצחיק וגם הזדמנות להריע לריבוי הבולבולים על המסך לאחרונה (היי, "אופוריה"). הסדרה אמנם מציגה את אנדרסון באור חיובי ומתוק, אבל על טומי לי היא לא מרחמת בכלל. כולנו מסכימים, ממש כמו רנדי המתוסכל, שמגיעה לו נקמה. הבעיה היא שאנדרסון היא זאת שסופגת את מירב הנזק.
הסדרה מרגישה טיפה מפוזרת. כלומר, היא אינטלגנטית, מלאת פוטנציאל ומשעשעת, אבל יחסית לפרמיס המשגע היא פשוט לא מצליחה להתניע. קווי העלילה המשניים מאיטים אותה, ויכול להיות שהיה עדיף לקבל את פמלה וטומי והתמודדותם עם הקלטת, ולוותר על סאגת ההפצה שלה בחיתולי האינטרנט, ולו על מנת לתת לה הזדמנות לצבור תנופה. הפרק השני, למשל, חוזר להיכרותם של פמלה וטומי (שנישאו ארבעה ימים אחרי שהכירו) והרבה יותר כיפי וזורם מהפרק הראשון, שמרוכז כולו בעובד הממורמר, ולא ברור למה לא החליפו ביניהם. התוצאה הסופית נעה בין רגעי וואו וכיף משמחים, לבין סצנות מייגעות ומרוחות ותחושה שאם כל זה היה מתקצר למיני סדרה של ארבעה פרקים - היא הייתה פצצה.
אם נמשיך לזגזג קצת בין המציאות לסדרה - כולנו ראינו את הקלטת הזאת. וב"כולנו" הכוונה לכל מי שהיה בגיר עם אינטרנט בתחילת שנות האלפיים. יכול להיות שהיום - עם מודעות ונאורות גדולה יותר - חלקנו היינו מוותרות על הצפייה, אבל אז פשוט לא חשבנו על זה. בפרקים הראשונים אנחנו עדיין לא רואים את היקף הוויראליות של הסרטון, אבל מי שהיה שם עוד זוכר: את עומק הפלישה לפרטיות, את השיח על זה בתקשורת, שכל כך מאפיין את הצביעות בכל הנוגע לנשים ומיניות, את אינספור הבדיחות בכל תכנית אירוח אפשרית. אנדרסון נפגעה מהסרטון הזה באופנים מרחיקי לכת, בעוד שטומי לי סתם הפך למושא קנאתם של גברים ול"ההוא עם הזין הגדול".
הניינטיז היו תקופה מדהימה, הן מבחינת פרשיות עסיסיות שתעדו בזמן אמת, אבל גם בתחום הפרספקטיבה. יש סיבה לכך שבשנים האחרונות אנחנו חוזרים לפרשיות האלו - או. ג'יי. סימפסון, טוניה הארדינג, מוניקה לווינסקי ועוד. זה קורה גם בגלל שאנחנו סאקרים של נוסטלגיה ובגלל הנטייה לספר מחדש סיפורים של נשים, אבל גם כי השנים שעברו מאפשרים לנו להביט קצת לעומק, ולרובנו הן העניקו גם קצת חמלה ואמפתיה. היכולת הזאת להתבונן על האירועים בביקורת - על עצמנו ועל התרבות - מאפשרת לנו לצפות מחדש בסיפורים שחשבנו שאנחנו מכירים ולנסות להבין אותם מחדש, הפעם מהצד הנכון.
"פאם וטומי" שייכת לגל הזה, שהוא משמח ומרתק, במיוחד בשביל אנשים שהיו ילדים ובני נוער בניינטיז (אנחנו זוכרים הכל! הכל!). אבל למרות שיש פה פוטנציאל לתיקון, לא בטוח שבמקרה הספציפי הזה זה עובד. כי אנדרסון לא הייתה מעורבת בהפקת הסדרה, היא לא הייתה מעוניינת לחזור לפרק הזה בחייה. "גניבת הקלטת הייתה סיוט עבורה", דיווח מקור מטעמה בשלל אייטמים לפני עליית הסדרה. "זה הדבר היחיד מחייה שהיא הייתה מוחקת, זה רודף אותה עד היום. זה היה הדבר הכי טראומטי שקרה לה והיא בשוק שמשחזרים את זה". דיווחים מהימים האחרונים מספרים שהפוסט טראומה שלה מפרשת הקלטת ניצתה מחדש בגלל הסדרה. וזה כבר סתם מבאס, כי היו צריכים להתעקש על מעורבותה או לפחות על אישורה. אי אפשר לתקן עוול על ידי יצירת אחד חדש, ואם הסדרה סתם באה למחזר קלטת סקס עסיסית מפעם במסווה פמיניסטי, זה לא פחות מסריח מאותה מכונת ניצול של לפני 25 שנים.