היה זה ליל חורף קיצי, טיפות הגשם נספגו באדמה הצחיחה ואי שם במזרח נשמע קול בכיו של תינוק. או געיית פרה, או קרקור תרנגול, או משהו. ניחוח התבלינים התערבב בריח הבושם של אמא - מטפחת צבעונית כרוכה סביב ראשה - שבכתה בעצמה גשם דשן של דמעות אל תוך הבצק המתובל של הפזואלוס. או משהו. סליחה, פשוט קשה לעמוד בקסמם של הזכרונות מבית אבא, או כמו שאומרים בקהילת הספניולים: פאפא.
כן-כן, נערו את האבק מהווסטים כי "מלכת היופי של ירושלים" הגיעה, והיא מתפקעת מרוב התרפקות על הימים היפים והתמימים ההם, כשכל גבר היה הטרדה מינית מהלכת וכל אישה הייתה חצאית ספוגת סופריטו. הדרמה היומית החדשה מבית yes - שפרקיה עלו בסוף השבוע לשירות ה-VOD וישודרו מהערב גם בשידור יומי - המבוססת על רב המכר מאת שרית לוי-ישי היא מסע כפול ומכופל בזמן. ראשית, היא מתרחשת לאורך שנות העשרים והשלושים, באותה ירושלים מיתולוגית כמעט, שתושביה חיים בעימות תמידי עם נציגי השלטון הבריטי, ושנית, היא משיבה את ישראל לעידן בו הדרמה היומית - סליחה, הטלנובלה - מושלת בכיפה.
לאורך שני צירֵי זמן, "מלכת היופי" פורשת את סיפורה הרב-דורי של משפחת ארמוזה, בעלי חנות מצליחה בה מוכרים חלווה, קשקבל והרבה מאוד גאווה. לאחר מותו של אב המשפחה, בנו גבריאל (מיכאל אלוני) נישא, בניגוד לרצונו וחשקיו, לרוזה (הילה סעדה), שעבדה זמן קצר כמנקה ומבשלת בבית המשפחה אחרי ששני הוריה מתו ושני אחיה נלקחו ממנה - אחד הוצא להורג בידי הבריטים והשני, אפרים (תום חגי), אושפז במוסד. על משפחתם המוערכת אך אומללה של גבריאל ורוזה משקיפה מרקדה (עירית קפלן), אמו של גבריאל, ובמובן מסוים גם רוחו של האב, רפאל, כיוון שהמתים לא באמת מרפים מהדמויות ב"מלכת היופי של ירושלים". ברבות השנים, ליבה של רוזה הולך ומקשיח בעוד ליבו של גבריאל דווקא הולך ומתרכך. לא כלפיה, חלילה, אבל כלפי משפחתו השמרנית שהולכת ומבינה כי מעמדם הייחודי בירושלים הולך ומתערער. בסוף שנות השלושים השניים כבר הורים לשלוש בנות על ספקטרום גיל ההתבגרות, בהן גם לונה היפהפייה והשובבה (סוול אריאל אור), שלא מתעניינת בלימודים אבל מתעניינת מאוד בהיכרות עם קצינים בצבא הבריטי, אותם היא פוגשת באישון ליל במועדון הקצינים, שם סוף-סוף מותר לה לצחוק, לפלרטט ובעיקר לרקוד.
ואכן, השחקנים ב"מלכת היופי של ירושלים" כמעט רוקדים זה עם זה כשהם משחקים: ראשים מוטים קדימה ואחורה, ידיים נשלחות לאוויר, רגליים רוקעות ברצפה באופן מחזמרי, וודווילי כמעט. המוזיקה, בתורה, דרמטית ביותר. זוויות הצילום דרמטיות גם הן, ומהדהדות את העשייה הטכנית בדרמות טורקיות כמו "הכלה מאיסטנבול" או "חלומות בהקיץ". גם הקצב של "מלכת היופי" הוא קצב מלודרמטי - העלילה בה מתפרשת בקצב יציב אך איטי, וכל פרק מביא עמו גילוי חדש, מסעיר או מסעיר פחות, על הדמויות ועל מה שאירע להן בין ציר זמן אחד למשנהו. כל זה לא מפתיע, או לכל הפחות נראה מכוון לגמרי, כי "מלכת היופי של ירושלים" מתפארת במלודרמטיותה, מתענגת על כמה היא לא מהכאן והעכשיו אלא מפעם. מאיזה מקום מדומיין ומועצם בו כל החשקים - אסורים, כל האהבות - סודיות, כל השנאות - אינסופיות וכל המבטים - מזרי אימה.
צוות השחקנים עושה את מלאכתו נאמנה, אם כי מדובר בכמה מלאכות שונות: בעוד אלוני ואור משחקים ב-5 מתוך 10 במדד הבכי הטורקי ההיסטרי, סעדה וקפלן משחקות ב… 37 בערך. וזה לא שיפוט ערכי, חלילה, שתי השיטות תקפות וטובות בנסיבות הנכונות, אבל צריך שתהיה איזושהי הסכמה, גם אם סמויה, על נימת הסדרה, וזה כבר משהו ש"מלכת היופי של ירושלים" מסרבת להתחייב עליו. רוב הזמן היא עסיסית, לרגעים היא קאמפית, מדי פעם היא קומית ולרגעי רגעים היא גם רצינית ומשכנעת כמו דרמת איכות. גם התפיסה הזו, שמערבבת בין ז'אנרים טלוויזיוניים שונים, היא בחירה לגיטימית, וראינו אותה מיושמת בדרמות היומיות של ראשית שנות האלפיים כמו "השיר שלנו" או "טלנובלה בע"מ", ויורשותיהן - "האלופה" (הרצינית יותר) ו"דני הוליווד" (המבודחת יותר). ובכל זאת, לזכותן של אותן טלנובלות ייאמר שנראה כאילו נכתבו כך בכוונה, עם שפלים וגאויות של דרמה וקומדיה, שנועדו להקל על הצפייה היומית האינטנסיבית.
לעומת זאת, הקומדיה והקלילות שכבר נוכחות ב"מלכת היופי של ירושלים" - בהופעות האורח של איציק כהן ומיקי קם, ולעתים בסצנות של אפרים - נראות מלאכותיות, ובעיקר יש כל כך מעט מהן. אין מודעות בסדרה, אין בה קלות רוח או מיליגרם של שובבות. מה יש בה? הרבה מאוד דרמה משפחתית דחוסה, מהסוג שמשרטט בצורה הנחרצת ביותר את גבולות הטוב והרע ומחלק את הדמויות למפלצות גמורות ומלאכים גמורים. אין אמצע. אין דקויות. לא באנו לפה בשביל מחקר דמות, באנו לפה לבכות בכי מכוער כזה, שמלכלך את האיפור ומצטלם נהדר - ואת זה הסדרה עושה היטב. כלומר, אם אתם מסוג האנשים שבוכים מדרמות יומיות.
לא נראה ששלמה משיח (שגם כתב), עודד דוידוף (שביים) ואסתר נמדר-תמאם, יוצרי "מלכת היופי", יעלבו מההשוואה ל"הכלה מאיסטנבול", שהוכיחה את הצמא של הקהל הישראלי לסיפור מרתק ורחב יריעה שנפרש על פני פרקים רבים ומוגש להם באופן יומיומי. וגם מי שדרמות טורקיות הן לא הרחת לוקום שלו יוכל ליהנות מהעיצוב הנאה, מהרפרנסים האינסופיים לתולדות הישוב העברי בארץ ישראל, מהתככים, השקרים, המרידות הקטנות של רוזה, ומאוחר יותר גם של לונה, ובעיקר מהסיפור. יש איזו נטייה להרים את האף נוכח סדרות שמבכרות את הסיפור הטוב, הממכר, וזו תפיסה שממש כדאי להשתחרר ממנה. "מלכת היופי של ירושלים" מחויבת קודם כל לסיפור הטוב, והיא מספרת אותו בצורה עשירה ומכובדת (כמו משפחת ארמוזה, כן?). עכשיו רק נשאר לבדוק אם ישראלים עדיין מעוניינים במדורת שבט שאיננה מהדורת חדשות.