כשאומרים "פורנו פמיניסטי", לרוב מתכוונים לסרטי פורנו שנוצרו על ידי נשים, בתנאי העסקה הוגנים ושמציגים נרטיבים הרבה יותר ידידותיים ושוויוניים כלפי נשים, וכלפי ההנאה שלהן מסקס מאשר בפורנו המיינסטרימי. אבל מצאנו פורנו פמיניסטי חדש לגמרי, והוא מחרמן לא פחות.
דמיינו לעצמכם שולחן מלא גברים שווים, יושבים ומדברים בכנות ובפתיחות על החוויה המגדרית שלהם. לא תמצאו שם גברים סקסיסטיים שיושבים ומכחישים את העניין הזה שנקרא "תרבות אונס", רק גברים טובים שרוצים לשפר את העולם עבור כולם - נשים וגברים, ובעיקר עבור דור העתיד. ג'סטין בלדוני (רפאל סולנו הלוהט מג'יין הבתולה) יצר סדרת רשת בשם Man Enough (מספיק גבר), שעושה בדיוק את זה - מציגה גברים שמתעמתים עם עצמם וגם אחד עם השני בנושאים הכי רגישים, ועושים זאת באופן חשוף ואינטיליגנטי. ואמנם מדובר בתענוג צרוף עבור נשים, אבל האמת היא שהקהל הכי חשוב ורלוונטי לסדרה הזו הוא נערים בגיל ההתבגרות או גברים שבדיוק שואלים עצמם את אותן השאלות בדיוק, ואת השאלה החשובה ביותר - מה אני יכול לעשות באופן פעיל עם כל התובנות שלי?
בלדוני לא חדש לתחום הגבריות. כבר זמן מה שהוא מנסה להבין מה תפקידו בעולם המשתנה, ויש לו הרצאת טד בנושא גבריות. לא במקרה, הדמות שהוא מגלם בג'יין הבתולה היא של גבר סטרייט עשיר עם עבר של פלייבוי, שמתקן את דרכיו בכל אספקט בחיים, בעיקר כדי לשמש דוגמה טובה עבור בנו. מאט מקגורי, אחד המשתתפים בסדרה, מגלם גם הוא דמות דומה בהמדריך לרוצח - גבר סטרייט, עשיר, לבן ופריבילגי שעובר תהליך של גדילה ושינוי כשהוא זוכה לעבוד לצד נשים חזקות. לצדם נמצאים עוד שחקנים, אנשי עסקים וספורטאים ממוצאים ונטיות מיניות שונות, אבל לכולם דבר אחד במשותף: הלחץ להיות "גבר", תוך שהם מנסים להגדיר מחדש מהי גבריות, ואיך אפשר לקחת את המושג הזה לשלב אבולוציוני חדש שלא כולל אגרסיביות, קשיחות, הסתרת רגשות וחשש מהפגנת סממנים שנחשבים ל"נשיים".
מכיוון שבלדוני חוקר את הגבריות שלו כבר זמן מה, הוא בונה את הנושאים המדוברים לאט וברגישות. הפרק הרביעי והאחרון עוסק בתנועת metoo# ובתפקיד של גברים ביצירת האווירה שאיפשרה לכל כך הרבה נשים להיות מותקפות ומוטרדות על בסיס יומיומי, אבל עוד לפני כן הוא צולל לעומקם של נושאים חשובים בהרבה. שני הפרקים הראשונים עוסקים בסיבות בגללן גברים לא מדברים ולא מרשים לעצמם להיות פגיעים.
שלא במפתיע, הגברים מסביב לשולחן חוזרים בפרק הזה לחוויות הילדוּת שלהם, ומספרים כיצד היו חייבים להיזהר תמיד שלא להיחשב נשיים, ושנשיות הוצגה להם כדבר פחות מגבריות, מה שהבנה כל כך הרבה מהיחס שלהם לא רק לנשים, אלא לגברים אחרים וכמובן - לעצמם. הם מנסים לפענח מדוע אצל נשים, חלוקה של חוויות ורגשות נחשבת לחוויה מעצימה בעוד אצל גברים - זה רק מוריד מהכוח שלהם. התשובה לא באמת משנה, כמו ההבנה שזו תפיסה שצריך לשנות. אחת המסקנות שלהם שניתנת ליישום היא ליזום שיחות מהסוג הזה בדיוק - עם חברים וקרובי משפחה.
דווקא הפרק השלישי, שעסק בנושא אטרקטיבי כמו דימוי גוף, התגלה כמעט מאכזב ולוקה בחסר. יכול מאוד להיות שהוא כזה רק מתוך עיניים של אישה, שכן אנחנו רגילות לדיבור הרבה יותר פגיע בנוגע לדימוי הגוף שלנו וגם זוכות לסנקציות חמורות יותר מהחברה כשאנחנו חורגות ממודל היופי. ובכל זאת, משהו בפרק ההוא, שעלה לפייסבוק לפני חודש, נראה כאילו הגברים מסביב לשולחן רק מגרדים את פני השטח עם המשמעויות העמוקות שיש לתפיסת הגוף שלנו, ועדיין חוששים לדבר על כך באופן פתוח לחלוטין, מחשש שיראו אותם כחלשים - בדיוק מה שהם ניסו לפרק בשני הפרקים הראשונים.
כבר אמרנו שהסדרה בת ארבעת הפרקים בנויה בחוכמה ורגישות, ובלדוני מוכיח זאת שוב בפרק הרביעי שעוסק, כאמור, בתנועת metoo#. כאן כבר נכנסות לתמונה גם נשים, שלא משתתפות בדיון השולחני אלא מצולמות בנפרד. למי שכבר שמעה אינספור סיפורי תקיפות ואונס החלק הזה לא יחדש כלום, אבל בלדוני מודע לכך שדיון בסוגיה הספציפית הזאת לא יכול להיות רק גברי. דווקא בפרק הזה, למרות שמדובר בנושא הנפיץ מכל הארבעה, הגברים מגלים רמת רגישות ומודעות עצמית שממש נדיר לראות כשחבורה של גברים נפגשים. אם בפרק הראשון בלדוני צחק על העובדה שגברים נפגשים בברים ומדברים על ספורט אבל לא יכולים להיפגש עם חבר לקפה ולדבר על הרגשות שלהם, בפרק הרביעי והאחרון הוא מראה כמה טוב יכול לצאת בדיוק מהשיחות האלה. אין כאן ייצוג לגברים שעדיין לא התעוררו מבחינה חברתית-פוליטית, אבל הגברים מסביב לשולחן, לפחות ברובם, מודים שההתעוררות הזאת קרתה מאוחר מאוד, ולא מצליחים להבין בעצמם איך הם אפשרו לדברים האלה לקרות מסביבם במשך כל כך הרבה שנים. המסקנה העיקרית שעולה מהשיחה היא שגם גברים טובים, כאלה שנשארו בצד הנכון של החוק ולא תקפו מינית בפועל, עמדו מנגד ושתקו בזמן שהם ראו התנהגויות כוחניות של גברים אחרים כלפי נשים.
באחד הרגעים הכנים ביותר בשיחה, סקוטר בראון - שידוע בעיקר כמנהל האישי של אריאנה גרנדה וג'סטין ביבר - מודה שכשהיה צעיר יותר, הוא נזהר שלא להגיע למקרים אפורים מבחינת הסכמה לאקטים מיניים לא בגלל שהוא כיבד את הנשים שמולו, אלא בגלל שהוא צפה לעצמו עתיד גדול, ולא רצה להרוס אותו. זה נשמע נורא, אבל חלק עצום מהמסר של הסדרה הוא שדברים צריכים ויכולים להשתנות, אבל בשביל זה נזקקת רמה מסוימת של מודעות, כנות ובעיקר - כוונה.
כוונה היא השורה התחתונה של הסדרה. אין כאן לרלורים שלא מובילים לשום מקום, אלא שורה תחתונה, שהיא לא כל כך קלה ליישום עבור גברים רבים - לייצר באופן מכוון זמן למפגשים מהסוג הזה עם חברים ובעיקר עם הבנים שלהם, כדי לדאוג שהם מקבלים כמה שיותר מסרים נכונים בבית, גם אם הם יוצאים אחר כך לעולם ומקבלים מסרים סותרים. אחד הרעיונות היפים שהושמעו ב-Man Enough הוא הדרישה להפסיק להנציח את הקלישאה שנשים וגברים לא יכולים להיות חברים, כי סקס או משיכה מינית תמיד מפריעים. "למה", שואלים הגברים ואומרים שהבנים שלהם יפסידו כל כך הרבה אם לא יהיו להם חברות מהמגדר השני, ועוד נקודת מבט על החיים והעולם. כמה אירוני שהשיחה הזאת בעיקר מחזירה אותנו לנקודת הפתיחה של הביקורת וגורמת לרצות לשכב עם כולם.
ארבעת פרקי העונה הראשונה של Man Enough זמינים לצפייה באתר התוכנית ובעמוד הפייסבוק שלה.