קודם כל שיהיה ברור: הצפייה בשלושת פרקי הסדרה "עפרה" (HOT8) היא תענוג מאין כמותו. שלוש שעות גדושות במיטב קטעי הארכיון של עפרה חזה, מההופעות הראשונות בסדנת שכונת התקווה ועד הראיון אצל ג'וני קארסון וההופעות בטלוויזיה האמריקאית. דליה מבורך ודני דותן אספו הכל מכל וכל, הלכו בהקפדה שלב אחרי שלב, וגם לא התקמצנו. כל קטעי הארכיון הם באורך מספק, כך שאפשר להתענג על הזכרונות, ובלי קשר לשום דבר אחר, להנות מיפי קולה של חזה לאורך כמעט שלושה עשורים של קריירה מפוארת.
"עפרה" הוא פרויקט שאפתני. זה הניסיון הטלוויזיוני הכי רציני עד היום לפענח את הפסיכולוגיה של חזה, את הסיבות למהלכים של חייה, וגם לענות על שתי השאלות המרכזיות שנותרו באוויר בהקשר שלה: מה באמת היה הקשר בינה ובין בצלאל אלוני? ואיך זה שהיא מתה בסוף מבושה? כמובן שלצד השאלות הגדולות יש עוד עשרות שאלות קטנות שנגזרות מהן. סדרה של שלוש שעות יכולה בהחלט לנפק על הדרך הרבה מאוד תשובות לשאלות נוספות, וכך היא גם עושה.
לפני שנצלול פנימה, צריך להגיד מילה על ז'אנר סדרות הדוקו-סיפור העכשוויות. הדבר הכי חשוב ליוצרי הסדרות החדשות הוא לספר סיפור משכנע. כזה שיש לו התחלה, אמצע וסוף, שעונה על השאלות שהצופה והיוצרים שואלים. קחו לדוגמא את הסדרה על הגורו אושו, "ארץ פראית מאוד", או את "טייגר קינג", ואפילו את הסדרה המי יודע כמה על סיפורה של הנסיכה דיאנה שמשודרת כעת בהוט. הסדרות כולן בנויות על תזה מרכזית ומשכנעת. אתה צופה בהן ויוצא בסוף הדרך עם גרסה שלמה, שקל להאמין בה.
גם מבורך ודותן, שחקרו לעומק את סיפורה של חזה, מביאים כאן גרסה שלמה. הנה הסיכום שלה: כשהייתה עפרה בת 14 היא פגשה את בצלאל אלוני שהחליט להמר עליה. מהרגע שפגש בה הוא הקדיש את חייו לטובת הקריירה שלה. כחלק מהתהליך, הוא בודד אותה מן העולם החיצון ולמעשה כלא אותה בכלוב של זהב. הוא לקח אותה מבית הוריה לגור בביתו, עם אשתו ושני ילדיו. הוא הרחיק ממנה כל חברה או חבר, וגם מחזרים. כשהחלה ההצלחה הגדולה בישראל, אלוני וחזה היו צוות מסונכרן לגמרי, שלא נתן לאיש מהעולם החיצון לחדור מעבר למסך יחסי הציבור. אלוני בנה להם בית דו משפחתי, שבחלק אחד גרה חזה ובשני הוא ומשפחתו. לחזה לא היו חיי חברה נפרדים אבל היא גם לא הייתה נזירה. היה לה לפחות רומן אחד שמתועד בסדרה, עם הזמר דני מסינג, שטוען כי לא היה הגבר הראשון בחייה.
האם חזה אהבה את כלוב הזהב? נהנתה בו? באמצע שנות השמונים, כשהייתה בשיא תהילתה בישראל, היא החלה לכתוב בעצמה. אחרי שהשיר "אם ננעלו" ברמיקס של יזהר אשדות הפך ללהיט עולמי ענק, התחיל השלב הבא בחייה. לחזה נפתחו הזדמנויות מסביב לעולם, בעיקר בארצות הברית, שם קיבלה חוזה מדהים וקרש קפיצה להגיע לליגת העל. הבעיה הייתה שחזה ואלוני לא ניצלו את ההזדמנות. היא או הם, לא ברור, סירבו לפגוש מפיקים, מנהלים ומציעי הצעות שונים, הם התעקשו להקליט שירים שהם כתבו בעצמם, והתוצאה הייתה שבסופו של דבר חזרו לארץ.
רק לא להראות חולשה
כאן התחיל הפרק האחרון בחייה. במקביל לניפוץ החלום האמריקאי, חזה התאהבה באיש בשם דורון אשכנזי והתחתנה איתו. המהלך הזה גרם לנתק שהגיע כמעט לכדי סכסוך בינה לבין אלוני. חזה הייתה מאוהבת ומאושרת, אבל הקריירה שלה דעכה. ואז היא הפכה לנשאית HIV. לפי הסדרה לא ברור כלל מי הדביק את מי, היא את בעלה או להפך. מה שכן ברור הוא שחזה, שגודלה לחיות בכלוב, שלמדה לשמור את סודותיה לעצמה ולעולם לא לאפשר לעולם החיצון לראות משבר, כאב או חולשה, החליטה שתטופל בבית, בעזרת רופאה שאיתה הייתה מיודדת.
הרופאה הביאה לה "קוקטייל" תרופות אבל חזה הפסיקה לקחת את הכדורים, מצבה הידרדר ואחרי שבועיים בתל השומר, לשם הובהלה כשמצבה הורע, היא מתה. בעלה מת פחות משנה אחר כך ממנת יתר של סמים ומדום לב. בכשרון רב מצליחים מבורך ודותן לשכנע את הצופה כי חזה נכלאה בגיל צעיר, ואלוני הוא שקבע עבורה את הכללים. ברמזים עבים אך מעורפלים מספיק כדי שלא תהיה עילה לתביעת דיבה, נרמז כי אלוני והיא קיימו קשר רומנטי כשהייתה צעירה. וגם אם לא היה קשר רומנטי, אלוני הוא שלימד אותה שכשיוצאים מהבית, צריך להעמיד הצגה גדולה ומאושרת ואסור לעולם להראות בחוץ חולשה. אל הדפוס הזה היא מיהרה לשוב כשגילתה שהיא נשאית HIV, ולכן גם מתה באופן הנורא ההוא.
בין אם רוצים בכך ובין אם לאו, הסדרה למעשה קובעת כי הטרגדיה הגדולה מכולן היא שגם לאחר שנפרדה מבצלאל, המשיכה עפרה חזה לחיות לפי הדפוסים שנטע בה, והדפוסים האלה הם שהרגו אותה. זאת האשמה מאוד כבדה, מה גם שהיא מגובה ברמיזות שחזה הייתה קורבן להתעללות.
היופי הוא שבמקרה של חזה, אנחנו לא שבויים של נטפליקס. זה לא סיפור מארץ רחוקה, ואנחנו מכירים את הסיפור שלה. המבוגרים שבינינו היו שם בזמן אמת, ראינו כבר לא מעט סרטים וכתבות עליה, ולכן קל לנו מאוד לראות היכן עשו עלינו מניפולציה ובעיקר, מה נעדר מהסדרה. לא צריך להיות גאון גדול כדי להבין שכל השחקנים הראשיים לא משתתפים. בצלאל אלוני לא הסכים להצטלם, גם אשתו אוגניה נעדרת. בסדרה היא מתוארת רק כאשתו של אלוני, אבל מי שהכיר את עפרה חזה, יודע שאוגניה הייתה אחת הדמויות המשמעותיות בחייה. מרגע שעברה לגור בביתה, היא שימשה לה כאם וכאחות גדולה.
מי שעוד נעדרות הן האחיות של חזה, ובמיוחד אחותה שולי, שחדי עין יבחינו בה בחלק מהתמונות של חזה בתקופת ההצלחה הבינלאומית. עדותם של האח יאיר ואשתו, וגם של אחת האחייניות, מטשטשות את העובדה שגם אחרי שעזבה את הבית, עפרה חזה שמרה על קשר קרוב עם אחיותיה ושולי הייתה זו שליוותה אותה בכל מסעותיה בעולם. האח יאיר, שכבר בשנות העשרה חשב שחלק מהכסף שמרוויחה חזה מגיע לו ולהוריו, היה מסוכסך איתה ועם בצלאל מאז, כך שעדותו ועדות אשתו היא מאוד מגמתית. את בצלאל הם שונאים עוד מהסבנטיז.
מי שעוד נעדרת מהסדרה היא מיכל רצאבי, שהייתה אשת יחסי הציבור של חברת הד ארצי והפכה לחברתה הטובה ואשת סודה, ובהמשך כשהקריירה נסקה, גם עברה לעבוד איתה באופן בלעדי. רצאבי, שהייתה מעורבת בחייה עד הרגע האחרון, היא אפילו דמות יותר מרכזית מבצלאל אלוני, כי היא באמת יודעת הכל - עפרה סיפרה לה. היא לא בסדרה, ועצם קיומה בעולם כלל לא מוזכר. גם שני עיתונאים שהיו מקורבים לחזה בתקופה ההיא בולטים בהיעדרם: איציק יושע, שהיה כתב התרבות הלוהט של חדשות ובהמשך של ידיעות אחרונות, ומתחרהו הגדול באותה תקופה, עמוס אורן. לשניהם בטוח יש גרסאות מעט אחרות ממה שמוצג בסדרה.
למעשה הדבר הבולט ביותר בחסרונו בסדרה "עפרה" הוא ההנחה הסבירה שחזה עצמה הייתה אישה מאוד אמביציוזית, שהיא הבינה שהחיבור עם אלוני הוא הכרטיס שלה להצלחה ולכן נצמדה אליו בגיל צעיר ואפשרה לו לנהל את חייה. שלאט לאט נהיו לה יותר ויותר דעות, ובעיקר שהיא לא הייתה בובה אלא דעתנית. גם אם הדברים האלה נאמרים, הם אינם מודגשים, ומבורך ודותן מעדיפים לפמפם את ההנחה שאלוני היה היוצר והבמאי וחזה הייתה בסך הכל מריונטה. זה מגיע לשיא לקראת הסוף כשאביהו מדינה טוען בתוקף שהוא יודע שעפרה חזה נדבקה בנגיף מגיטריסט כלשהו שמת מאיידס. הוא אפילו לא מציין אם זה גיטריסט ישראלי או זר.
ברגע הזה המניפולציה נהיית מעט מוגזמת. סביר להניח שאשכנזי הוא זה שהדביק אותה; זה מתיישב היטב עם המעשה המטורף של לקבור אותה בבטון כדי שאיש לא יוכל לבדוק מחדש את הגופה, כפי שתואר בסדרה זו וביצירות קודמות שנעשו על חזה. זה מסתדר היטב גם עם נסיבות מותו ועם פרטים שפורסמו בעבר על אורח חייו לפני שפגש את חזה. גם אם חזה באמת הייתה הנשאית הראשונה במשפחה, אין שום סיבה שאביהו מדינה, שמעולם לא היה קרוב לחזה או לאלוני, יהיה האדם היחיד שיודע את הסוד. אינני רוצה להוציא את דיבתו לשווא, אבל לדעתי הוא פשוט מקשקש, ובסדרה אין לו שום הוכחה לבסס עליה את דבריו. למה בכלל נותנים לו להגיד את זה
גדולה ביפן
יש עוד דברים ששווים דיון בסדרה המעניינת הזאת ובחייה של חזה, אבל אתעכב רק על שניים ואתחיל בחיובי. כל הדקות המוקדשות להצלחה של עפרה חזה ביפן, לחוזה שחתמה עם חברה יפנית, ולאופן שבו החברה הזאת גם ניסתה להתערב בהצלחת הקריירה שלה בארצות הברית, מביאות חומר חדש שמעולם לא טופל באופן הזה והוא אחד ההישגים החשובים של הסדרה. גם ההסבר שחזה ואלוני הכשילו את עצמם בארצות הברית בגלל הפחד לאבד שליטה והחרדה מפני זרים מסופר לראשונה בסרט.
הדבר השני הוא חלק שמרגיש, איך לומר בעדינות, מגמתי מדי ולא אמין וזה הגילוי של השיר "בחושך", המסתתר באלבום "ימים נשברים" שבו כתבה חזה את כל השירים בעצמה. מילות השיר "מגלות" שהיא קורבן לתקיפה מינית. לטענת היוצרים זה שיר אמיתי על חייה של חזה, ניסיון להתמודד עם מה שקרה לה.. חוקרת ספרות מקריאה את הטקסט שלו בדרמטיות כשברקע צילומי וידאו שבהם חזה נראית מאוד אקספרסיבית ומבוהלת. האמת, נראה משכנע.
אממה, האלבום "ימים נשברים" היה בשעתו התגובה ההיסטרית של חזה להופעתה בזירה של ריטה, שטלטלה בבת אחת את כל תעשיית המוזיקה המקומית. ליד ריטה הצעירה והסוערת חזה נראתה לפתע אנמית ומבוגרת. היא כמובן לא ידעה שבעוד רגע יבוא "אם ננעלו" ויהפוך את העולם, ולכן יזמה את "ימים נשברים" שכולו צליל אייטיז עדכני שרקח יזהר אשדות. זה תקליט שבו בולט הפער בין העטיפה המעודכנת לחזה המיושנת. יש בו שירים מטופשים כמו "כל הקלפים", שיש לו גם קליפ אידיוטי שהכינו בשעתו ב"זהו זה" ובו חזה נראית כמו גברת פרובינציאלית עולצת בערוץ קהילתי. גם "בוא ונגן אותי" הוא ניסיון נואש לחקות, שלא לומר להעתיק, את "עבד של הזמן" של ריטה.
אם בודקים את הטקסט של "בחושך", מול כל הטקסטים האחרים באלבום, מגלים שחזה ככותבת, לפחות בשלב הראשון, כתבה בעיקר כנערה לא מתוחכמת בת 15. השיר הספציפי מרפרר מאוד, שלא לומר מתחפש, ל"Fever" הקלאסי של פגי לי, וכך גם הטקסט שלו. כדאי לציין שאת כל השירים ההם שעליהם חתומה חזה, היא כתבה בשעתו בעזרתו של בצלאל אלוני, שחשב שהדרך הנכונה לבדל אותה מריטה תהיה להציג אותה כיוצרת ולתת לה לקחת קרדיט על השירים לבדה. זה לא עזר לאלבום להצליח; אפילו צדי צרפתי שהובא לביים את המופע הענק שתוכנן לסינרמה, לא הצליח להציל את חזה מהכישלון המסחרי הגדול של חייה. הקהל ממש לא רצה לראות אותה הופכת לריטה 2.
אם לסכם: "עפרה" היא סדרה כיפית מאוד, אבל היא מספרת את הגרסה של דליה מבורך ודני דותן לסיפור חייה של חזה. עד שלא נשמע את גרסתם של בצלאל אלוני, אוגניה אשתו ומיכל רצאבי, לא נוכל להשתכנע שאנו מבינים את הסיפור עד הסוף. אלוני חגג השנה 80, הוא כבר איש מבוגר. אני חושב שהגיע הזמן שלו למצוא את הדרך לספר את הסיפור שלו אלא שהוא יצטרך להיות אמיץ ולספר את כל האמת, שזה דבר שקל להניח שממש לא בא לו לעשות, לכן גם כנראה בחר להפנות גב ל"עפרה".