לפני שש שנים הלכו ב-yes על מהלך יוצא דופן, כנראה שגם חסר תקדים: כל פרקי "האחיות המוצלחות שלי" עלו ל-VOD בבת אחת, בבינג'. מאז המהלך כבר נהיה מקובל יותר, "האחיות" חזרה לעוד שתי עונות מצליחות ומשפיעות (הרביעית בדרך) - ודווקא עכשיו, כשעומס הגירויים הטלוויזיוני מחזיר אותנו לימים שבהם סדרות מעדיפות להתבשל לאט, קומדיה נוספת עולה שם בבינג'. עם אותן יוצרות, אותו במאי, ואותו פוטנציאל להיכנס לפנתיאון הישראלי.
הראשונות לשמוע על "מי שמע על חווה ונאווה" היו אלה שהמציאו אותה, התסריטאיות המחוננות נועה ארנברג וגלית חוגי. הרבה לפניהן, מפיקת העל טמירה ירדני חוותה בעצמה את חווה ונאווה, כשעברה עם חברה קרובה את תלאות הלהקה הצבאית - ויחד הן צברו שלל סיפורים ואנקדוטות ששולבו בתסריט. גורי אלפי (שבזכות "האחיות" הפך לבמאי מבוקש) גויס אף הוא, ושילוב הכוחות הזה מביא כעת למסך סדרה מצחיקה כמו שהיא מרגשת, עמוקה כמו שהיא מסוגננת, ובעיקר כזו שמפצחת במדויק את האלגוריתם לטעם של הישראלים. השמות הגדולים מאפשרים את אחד הקאסטים המרשימים ביותר שנראו במחוזותינו, והם גם אלה שמבטיחים שבמקום סדרה הנשענת על ליהוקי ראווה נקבל סיפור חכם, מרענן ומעשיר.
"מי שמע על חווה ונאווה" מתחלקת בין ימינו אנו ל-1974, ובין ארבעה מוקדי עלילה שהם למעשה שתי נשים. הפלאשבקים המצחיקים והמעוצבים לעילא מחזירים אותנו למפגש הראשוני בין חווה ונאווה במסגרת הלהקה הצבאית, כשחווה היא אחת הזמרות המוכשרות שבחבורה ונאווה היא על תקן המצחיקנית. כפי שהוכח לא פעם - ב"אפס ביחסי אנוש", ב"שישו ושמחו" וכמובן שגם ב"האחיות המוצלחות שלי" - קומדיות על שירות צבאי תמיד ימצאו פינה חמה בלבו של הצופה הישראלי. אבל זה רק חצי מהסדרה, בעוד החצי השני מתמקד בחווה ונאווה בנות ה-60 ומשהו, נשים שהמירו את השאפתנות שלהן בחיי משפחה ועבודה מדכאת בחברת החשמל. סליחה, בחח"י.
האירוע המכונן של "מי שמע על חווה ונאווה" הוא ההתאלמנות הפתאומית של חווה, מי שהקדישה את שנותיה הכי יפות לגידול ילדים ששוכחים ממנה ומחליטה לזרום עם היוזמות של נאווה לחידוש הקשר אחרי ארבעה עשורים של נתק. נאווה, שכבר פוזלת לכיוון הפנסיה, רק מחכה לתעסוקה מהנה יותר מאשר התמודדות עם בתה הלא מתפקדת, והיא וחווה מחליטות לצאת מהקונכייה ולסגור כמה חשבונות ישנים. כך, בשמונה פרקים שמדלגים בין העבר להווה, אנחנו לומדים להכיר את מי שחווה ונאווה היו, את מי שהן נהיו, ואת מי שהן אולי יהפכו אליהן אחרי שיתנו צ'אנס אחרון לחיים. כי יותר משהיא עוסקת בצבא, זקנה או חברות, "מי שמע על חווה ונאווה" היא סדרה על נשים שחלמו בקטן ונזכרו שיש להן חלומות גדולים.
בדיוק כשם שהיא מפצחת את האלגוריתם לטעם הישראלי, כך "מי שמע על חווה ונאווה" כבר מבינה איך מתנהגת מכונה שכל מרכיביה משומנים. התסריט של חוגי וארנברג, שתי נשים שיודעות לעשות את הנגיעות הנכונות, מצחיק כהוגן (כולל "אסקימוסי משתין" ועוד כמה קטעים עם פוטנציאל ויראלי) ומדכדך כשצריך. הנראות פגז, העריכה לא מבלבלת, והמוזיקה המקורית של גיא מזיג מרגישה הכי לא מקורית שיש - שזו מחמאה גדולה כל עוד מדובר בשירים שנשמעים כמו אוצרות אמיתיים מקטלוג של להקה צבאית. אבל אלה מתאפסים מול ההישג האמיתי של הסדרה: ליהוק נבחרת החלומות של הקומדיה הישראלית.
לפני שמגיעים לארבע גולות הכותרת, ראוי לציין שהצוות של "מי שמע על חווה ונאווה" גם ניצל את קשריו הרבים כדי להשיג שמות חלומיים וגם דאג לשדך לכל אחד מהם את התפקיד האידיאלי. את שלישיית הבנים של חווה מגלמים איתי זבולון (טונה), עומר הברון (ג'ימבו ג'יי) ואסף שלמון (מיוצרי "ארץ נהדרת"), שלושה גברים שמי ידע שהם כאלה שחקנים מוכשרים; את הבת של נאווה מגלמת הילה גולדנברג הנהדרת מ"מייקל", במה שהוא כנראה הטוב ביותר מבין התפקידים המשניים; את חברי הלהקה הצבאית מגלמים הכוכב הצעיר עילי צ'פמן ובוגרות "הכוכב הבא" כרמל זורע, ליהי טולדנו ודורין הירבי; את הזווית המבוגרת מספקות אגדות חיות כמו מרים זוהר, שמואל וילוז'ני, מוטי גלעדי, ששי קשת, אפי בן ישראל, רמי ברוך, רוחמה רז וגילת אנקורי; ולאלה תוסיפו את גל תורן, אסף יונש ("שנות הירח"), הקומיקאית כרמל נצר, אחת בשם נועה קולר - בתפקיד נעמי פאקינג שמר - וזה עוד בלי התפקידים הראשיים.
לנעלי הגולדה של חווה ונאווה הצעירות נכנסות ליאנה עיון וטליה ברטפלד: האחת שחקנית עם ניסיון מוכח בגזרת סדרות הנוער, השנייה כוכבת עולה שהתגלתה בטיקטוק ומקבלת כאן את תפקיד המשחק המרכזי הראשון שלה, רגע לפני שהיא מצטרפת ל"המפקדת" ולקומדיה המבטיחה "חאנשי". ההומור של ברטפלד הוא טעם נרכש, והיא מבליטה אותו גם פה, אבל מי שמתקשה לצחוק ממנה לא יצליח שלא לחייך מול כל רגע שלה על המסך. שידוך מושלם לחנה לסלאו שהיא נאווה המבוגרת, בעוד קרן מור היא חווה - שתי שחקניות שאם היינו בעולם מתוקן, או לכל הפחות בבריטניה, היו מקבלות תואר "דיים" של כבוד כבר מזמן.
כמו בכל תפקיד אפשרי שלהן בעבר, אבל במיוחד כאן, לסלאו ומור הן לא סתם שחקניות מרהיבות אלא כוחות טבע. הסצינות המשותפות שלהן, אפרוריות ככל שיהיו, פשוט מחשמלות - ואפשר לשמוע אותן מדברות על כלום במשך שעות. ובניגוד למקרה של "האחיות המוצלחות שלי", הדינמיקה הזאת הופכת את "מי שמע על חווה ונאווה" לקומדיה רלוונטית גם לקהלים יותר מבוגרים ופחות תל אביביים. הצעירים יבואו בשביל ברטפלד ושות', המבוגרים בשביל לסלאו והיתר, ויחד הם יוכלו לצפות בסדרה שסוחפת בלי להיות נועזת ונוגעת ללב בלי להיות מייאשת. הצבא, הרפרנסים, רגעי המשבר, השחקניות המופלאות, העלילה העל-זמנית: ככה נראה להיט ישראלי שיש בו הרבה מאוד לב. ועזבו מכירה לשירותי סטרימינג בחו"ל, הדבר הכי מרגש ב"חווה ונאווה" הוא המחשבה על איזה אגדות מקומיות יצורפו לקאסט שלה בעונות הבאות, כי בטוח שיהיו כאלה.
זהירות, ספוילר (למרות שמי שהתחיל את הסדרה בטח יצפה בכולה ברצף): לאורך שמונת הפרקים של "מי שמע על חווה ונאווה", היוצרות שוזרות בתבונה עוד ועוד רמזים לחוויה המשותפת של יותר מדי חיילות מאותם ימים - ההטרדות המיניות, לפעמים אפילו אונס. ההחלטה לסיים את העונה (הראשונה, בתקווה) עם מופע מרהיב של נקמת metoo נשית מבהירה שהבינג' הקליל מקפל בתוכו גם מסר, כזה שמבטיח שהסדרה תעבוד הן אצל אניני הטעם והן אצל ההמונים. הקומדיה של ארנברג וחוגי לא הייתה זקוקה לבוקס בבטן בשביל לזכות לכל התשבוחות הנ"ל, אבל בזכותו היא מתעלה לרמות הגבוהות של היצירה הישראלית. וכל הכבוד לששי קשת, שזרם עם תפקיד מרושע ומחליא.