שחקנים הוליוודיים רבים עשו עם השנים את המעבר מהקומדיה לדרמה (ולהפך), אך נדמה שהמקרה של סטיב קארל הוא לא רק מהבולטים שבהם - אלא גם מהמשתלמים ביותר עבור הצופים. קארל, ששנותיו ב"המשרד" נטרלו כל אפשרות לערעור על היכולות הקומיות שלו, הוא כבר ליהוק דרמטי לגיטימי הודות ל"פוקס-קצ'ר", "מכונת הכסף" והסדרה-הגרועה-הכי-טובה בטלוויזיה, "תוכנית הבוקר". ב"המטופל" ("The Patient"), המיני-סדרה מבית FX והולו (שעולה כעת בדיסני+), הוא אף לוקח את כישוריו למחוזות אפלים בהרבה.
בין "בטיפול" המחודשת ל"הפסיכיאטר מהדלת ליד" עם פול ראד ו-וויל פארל, מסתמן שאנחנו נמצאים בעיצומו של מיני-טרנד טלוויזיוני על יחסי מטפל ומטופל, עם דגש על המעוותים שבהם. הפעם, בסדרה של ג'ואל פילדס וג'ו וייסברג (שניהם אנשי "האמריקאים" ז"ל, הראשון כמפיק והשני כיוצר), מדובר במטפל שהופך לאסיר, ובמטופל שהופך לחוטף. אלן שטראוס (קארל) הוא פסיכולוג מוערך שבין מטופליו הטריים נמנה גם סאם פורטנר (דונל גליסון, אח של רון וויזלי ב"הארי פוטר" והבן של ברנדן בחיים האמיתיים), אדם צעיר ומרוחק שמתעקש להגיע לטיפול עם משקפי שמש. אחרי אקספוזיציה קצרצרה - "המטופל", כמו עוד סדרות חכמות מהתקופה האחרונה, היא דרמה המורכבת מפרקים של 20 דקות בלבד - מתברר שסאם חטף את אלן, ומתכנן להחזיק אותו במרתף ביתו עד שיחליט אחרת.
למה שאדם יחטוף את הפסיכולוג שלו? כדי לזכות בטיפול האולטימטיבי, כמובן. זו לפחות התזה של סאם, שבהמשך מעדכן את אלן בהיותו רוצח סדרתי שאולי (רק אולי) היה שמח להיפטר מאותו הרגל נורא. אלן צורח, וזה לא עוזר. מנסה לשבור את השלשלאות שקושרות אותו לרצפה, וזה לא עוזר. מנסה לשדל את אמא של סאם, שגרה איתו, וגם זה לא עוזר. אז כל עוד אין לו אלטרנטיבה טובה, והחיים שלו נמצאים על הכף, הוא מתיישב מול הפציינט המעוות ונותן לו לדבר. סצינות הטיפול של קארל וגליסון מרכיבות חלק נכבד מ"המטופל", ומביאות את שני השחקנים למקסימום הדרמטי שלהם. באמת לא ייאמן שכל השנים האלה פספסנו את סטיב קארל הרציני יותר.
למרות מטענים אישיים משלו - אלן הוא אלמן טרי יחסית ואב לבן מנוכר שחזר בתשובה (כן, קארל מגלם כאן יהודי, לא שזו בעיה) - נדמה שהגיבור ה"טוב" של "המטופל" יחסית סגור על עצמו ועל חייו. ובכל זאת ראוי לקטלג את "המטופל" כמותחן פסיכולוגי, לא רק בגלל שהיא סדרת מתח שעוסקת בפסיכולוג, אלא גם בגלל הגלגלים שלא מפסיקים לעבוד במוחו של אלן, בעודו מנסה להציץ לתוך נבכי נפשו של החוטף שלו, בתקווה שהאירוע יסתיים בשלום. כמו כל טיפול מעמיק, "המטופל" מתבשלת לאט (יחסית, בכל זאת פרקים של 20 דקות) ודורשת סבלנות ואורך רוח, וייתכן שלמרות העריכה היעילה היא הייתה עובדת יותר טוב דווקא בפורמט של סרט. אבל כל אלה לא גורעים מהחוכמה שמתפקעת ממנה, ומהשחקנים המצוינים שמאמצים בארבע ידיים סיפור מצמרר ומשובח. זו פשוט סדרה שצריך לכתוב עליה סמינריון, לא צפייה קליקה לסוף שבוע על הספה.