מהו המקום הכי מרתק בישראל, זה שכל יום שבו אין עליו סדרת דוקו הוא יום מבוזבז? שלוש, ארבע ו - נווה תרצה. אז את הכפפה הזאת עדיין לא טרחו להרים, אבל "צלמון" מתגלה כתחליף לא רע בכלל: סדרת הדוקו החדשה של כאן 11 צוללת בארבעה פרקים לכלא הפלילי הגדול ביותר בישראל, זה שיש בו כ-1,000 אסירים, ואם מנקים את ההשתפכות האוטומטית והקולקטיבית מתכני התאגיד יש סיבה טובה להתייחס לכל האירוע הזה כאל מעין דוקו-ריאליטי. דווקא מול פושעים מסוכנים, "צלמון" שומרת על טון נינוח, מבודח לעיתים. והמפגש בין הכובד ההוא לקלילות ההיא יוצר טלוויזיה מלאת לב, אפילו סלחנית.

המצלמות של טל ברדה ("תיק 512"), שיצרה את "צלמון" לצד צפריר קוחנובסקי ומיתר קוטלר, נעה בין אגפי הכלא בחודשים שלפני ואחרי פרוץ המלחמה - אבל בשלושת הפרקים הראשונים, שנמסרו מראש לביקורת, היא לא מייחסת לה חשיבות אמיתית. למעשה גם האסירים אינם המוקד של הסדרה, רבים מהם בכלל לא נחשפים. במי היא כן מתעניינת? באנשי הצוות: הסוהרים, קציני המודיעין, החובשים, העובדים הסוציאליים ומנהל הכלא שמתנהג ומדבר באופן שגורם לה להרגיש יחצנית מדי לפרקים. הגודל של הכלא גורם לסדרה להיות גדולה ומקיפה בדרכה, כשבין מרכזי החינוך להקמת האגף החדש לצופים אין ולו רגע אחד של מנוחה. 

אבל כאמור, לא צריך ללכת סחור סחור. למרות האמצעים הוויזואליים הנדיבים וההתעלפות שרבים-רבים שותפים לה בכל פעם שבה התאגיד מציג סדרה תיעודית - בסוף הסיפור של "צלמון" הוא סיפור של מציצנות. מציצנות הישגית אומנם, כזו שלחלוטין מתוגמלת פה: תקיפות הסוהרים מתועדות, סשן "שיקופים" חושף את הסכסוכים הקטנוניים ביותר, ואחת הסוהרות מעידה ש"דווקא עבירות מין או גילוי עריות אלה אסירים מאוד נחמדים". זה מרתק ומבדר, ולכן צריך להתייחס לסדרה כפי שהיינו מתייחסים אליה אם הייתה משודרת בכל רשת אחרת. יש ב"צלמון" אנשי צוות שהם ליהוק בטוח לריאליטי, ולא ננקטות בה איזשהן פעולות טלוויזיוניות יוצאות דופן כדי לחנך או להרצין. זה מה שקורה שם, קרקס מפחיד ואפל ואלים שבחלק מהמקרים מתגלה כמקום די מצחיק.