לפעמים ההקשר עושה 80% מהעבודה. כש"המורה" שודרה בערוץ FX האמריקאי הוצגה לפניה אזהרת טריגר, שמבהירה לצופים כי בסדרה שבה הם עומדים לצפות תוצג מערכת יחסים שמכילה "גרומינג", מונח שעבור רובנו נשאר בעיקר משהו שמדברים עליו באינטרנט האמריקאי והמודע חברתית (בגרסה שנרכשה על ידי HOT, ועלתה בתחילת השבוע, האזהרה לא מופיעה). האזהרה הזאת חשובה לא בגלל ש"המורה" היא סדרה מטרידה שחייבים להיזהר מהמוצג בה - היא סדרה טובה, חזקה, לרגעים מעט אינטנסיבית - אלא בגלל שהיא מבהירה לנו שהסיפור שמובא בה פשוט מאוד לא סקסי. ועקרונית, עד לפני כמה שנים לא הייתה דרך (או סיבה) לחשוב על רומן בין מורה לתלמיד התיכוניסט שלה בלי לתאר אותו כסיפור סקסי במיוחד.
"המורה" מספר על קלייר, מורה חדשה וצעירה בתיכון באוסטין, טקסס, עם בעל שנורא רוצה לעשות איתה ילדים ותחושת שליחות חינוכית כנה אמיתית. לקלייר יש תלמיד - אריק. הוא משחק כדורגל, מטפל באחיו הקטנים כשאמא שלו במשמרות לילה, פחות עשיר מהחברים הדושים שלו ומאוד רוצה להשיג מלגה לאוניברסיטה טובה. ולמזלו, קלייר רוצה לעזור לו להשיג את המלגה הזאת. אבל נשאלת השאלה האם זה כל מה שהיא רוצה.
בהדרגתיות, הגבולות בקשר החינוכי של קלייר ואריק מתחילים להתערער: היא נותנת לו טרמפים הביתה, מרשה לו לקרוא לה בשמה הפרטי (אצלנו בארץ המורים עונים לשמותיהם הפרטיים כאילו הם חברים שלנו מהשכונה וזה מהמם, אבל באמריקה זה ביג דיל), מרשה לעצמה לשתות איתו כוס בירה. קשה להאשים אותו כשהוא מתחיל לפתח קראש על המורה הצעירה, היפה והידידותית שלו; קל יותר להאשים אותה כשהיא מחליטה לזרום.
למרות שיש משהו מאוד עוכר שלווה בסיפור של קלייר ואריק, הצפייה בו זורמת. זה נובע מהחלטה אחת מעוררת השתאות מצידה של יוצרת הסדרה, האנה פידל (שהסדרה מבוססת על סרט עצמאי ודל תקציב שביימה) - כל פרקי הסדרה אורכים פחות מחצי שעה. צפייה ב"המורה" על כל עשרת פרקיה היא משימה שלוקחת קצת פחות מארבע שעות, והן חולפות במהירות. פידל התקינה כאן בעצם סרט ארוך ועשוי היטב על מערכת חברתית-מגדרית שמקטלגת גברים ונשים בקטגוריות ספציפיות, ואז בזה להם כשהם לא מוצאים את עצמם בהן. אבל חשוב יותר מהפוליטיקה הזאת: "המורה" היא סיפור על נער צעיר שנוצל על ידי אישה מתוסכלת, חשב שזה הפך אותו לגבר הכי שווה בטקסס, וטעה.
"המורה" לא קיבלה הרבה תשומת לב מצד המבקרים או טקסי הפרסים בשנה שעברה, כשעלתה לאוויר מעבר לים. וזה חבל מאוד, כי היא נהדרת, אבל אפשר להבין למה סדרה כזאת תהיה מתחת לרדאר: הצפייה בה אמנם זורמת, אבל פידל מתעקשת שלא להתדרדר לסנסציוניות. הבימוי שלה, קר רוח אבל לא נטול רגש, מתעכב על הפעולות והתגובות של קלייר ואריק כך שנוכל להקשיב להם יותר, להבין את המצב הרגשי שלהם וגם לשפוט בעצמנו. כך, סיטואציה שיכולה להיראות כמעוררת קנאה עבור כל מי שזוכר את עצמו כשמיניסט חרמן נראית בידיה של פידל כמשהו הרבה יותר רעיל ומרתיע. סצנות הסקס של קלייר ואריק לא יפות או מרגשות - הן פשוט עוד אינטראקציה שבונה את מערך יחסי הכוחות של השניים.
הדינמיקה של השניים היא ליבה של הסדרה, ובידיים של שחקנים פחות מוכשרים היא הייתה מתפספסת לגמרי. מתבקש לפאר את הופעתה של קייט מארה ("בית הקלפים") בתפקיד קלייר - קלייר היא דמות מהסוג שאנחנו לא רואים בדרך כלל בטלוויזיה. יצא לנו לראות אנטי-גיבורות בשנים האחרונות, אבל קלייר היא לא סתם אנטי-גיבורה: היא עבריינית מין שמנצלת נער עם ליבידו מבולבל ולא מבינה בעצמה איזה גבול היא צריכה למתוח ומתי. ואחד הדברים המרשימים בה הוא העובדה שאפשר לראות את כל הסדרה ועדיין לא להיות בטוח שקלייר פעלה בצורה עד כדי כך לא-הגונה. מארה בונה דמות פגומה, פגועה ומעוררת אמפתיה גם כשהאמפתיה הזאת די מעורערת מוסרית. ההופעה שלה הרבה יותר מעודנת ממה שהיינו מצפים, ואולי זאת הסיבה שלא זכתה לשבחים ופרסים - האפקט שלה חזק יותר ככל שהיא מעודנת יותר.
ניק רובינסון, שמשחק מול מארה, מרים משקלים כבדים בדיוק כמוה - אבל האפקט הרגשי שבא בעקבות ההופעה שלו הרבה יותר חזק. אריק שלו משדר וייב של הבחור השלישי-הכי-מקובל-בשכבה: לא הכי חתיך, לא הכי בולט, לא הכי חכם, אבל בחור טוב עם מספיק חברים שמוזמן למסיבות הנכונות ומעורר מספיק תשומת לב אצל מספיק בנות מהשכבה. ודווקא מהמקום הזה הוא מגיע לעמדה שהיא האלמנט המעניין ביותר ב"המורה": לאורך הרומן עם קלייר הוא משוכנע שהוא יוצא גבר. במחצית הראשונה של הסדרה, רובינסון מצליח להבהיר כמה אריק גאה בעצמו וכמה הגאווה הזאת חלולה. אבל במחצית השנייה, שמציגה את ההשלכות של הרומן על שני הצדדים, רובינסון זורח כשהוא גם מעביר כמה קשה היא פגיעה מינית שנראית עבור חברה מקולקלת כהישג שיש להתגאות בו. רובינסון התחיל להבטיח כשהיה ההומו בארון הכי חמוד בקולנוע עם "באהבה, סיימון" והתחיל להוכיח כשהראה שהוא יכול להיות הרבה יותר אפל ורעיל ב"עוזרת בית". אחרי התפקיד המרשים שלו ב"המורה", נראה שפשוט עלינו להבין שיש לנו עסק עם שחקן גדול חדש.
"המורה" היא סיפור חכם וכואב שמשורטט באלגנטיות ובזהירות, בלי לקבוע עבורנו מי טובים ומי רעים. לכן דווקא סצנת הסיום שלה כל כך מבאסת: נראה שהמסר שבפירוש עולה ממנה נאמר בקול רם ודידקטי. כאילו מישהו לועס עבורנו את האוכל. ובכל זאת, גם סצנת סיום אחת עקומה במקצת לא משאירה טעם רע בפה אחרי כמה שעות קצרות ויעילות של טלוויזיה שעשויה היטב. "המורה" מציגה עולם שבו גם גברים נפגעים מהחלוקה המגדרית המסורתית, ועושה זאת באמצעות בימוי יעיל, כתיבה חכמה ומשחק מצוין. לא צריך יותר מזה.