את הביקורת על "המו"לים" עדיף שלא להתחיל בהתחלה. סדרת הדוקו החדשה בכאן 11 שיצרו עמרי אסנהיים וגלעד טוקטלי - ארבע מילים שמספיקות בשביל להפוך כל הפקה לצפיית חובה - נאלצת להתקדם באופן כרונולוגי ולכן נגזרת עליה ישורת ראשונה רדומה יחסית. האנקדוטות עתיקות מדי, המסוקרים כבר אינם בין החיים, וחלק לא מבוטל מהראיונות בכלל מגיע מסרט בן שמונה שנים. אבל אז, או אז, האקשן האמיתי מתחיל.
"המו"לים" היא פרי עבודה של שלוש שנים, ובליבה הבטחה מהסוג שכנראה באמת אפשר לשדר רק בתאגיד: חריש עמוק, יסודי ונטול פניות לתוך קורותיהן של המשפחות הכי חשובות בתולדות התקשורת הישראלית. היקף השליטה והרלוונטיות האקטואלית הופכים את "המו"לים" לסיפורו של בעיקר מו"ל אחד - נוני מוזס, האיש אשר תמיד חומק - והאירועים ההיסטוריים מרגישים האוריג'ין סטורי לספק-גיבור טרגי ספק-נבל. אבל כמו במציאות, גם בסדרה המוזסים הם לא המונופול שהם כל כך רוצים להיות: משפחות נמרודי ושוקן זוכות אף הן לזמן מסך לא מבוטל, ועורך "הארץ" עמוס שוקן הוא המו"ל היחיד שממש מתראיין בעצמו.
אפילו בפרקים הרדומים יחסית, אלה שנוגעים בהיסטוריה היותר רחוקה של כמה דורות אחורה, "המו"לים" וערימת חומרי הארכיון שלה מצטיינות באופן שבו הן מבהירות עד כמה המשולש הרקוב של הון-שלטון-עיתון תמיד היה כאן. הדרמה האנושית מקבלת במקביל מנה לא קטנה משל עצמה, למשל היריבות של עזריאל קרליבך ויהודה מוזס והאקסודוס שטלטל את "ידיעות אחרונות" לעד, אבל הודות ליתרונות המקצוע - שמאפשרים להתייחס לחמשת פרקי "המו"לים" על סמך צפייה בארבעת הראשונים מתוכם - אפשר להבטיח: לא משנה כמה כבר שמעתם וכמה עוד תשמעו על הסיפורים האלה, ברגע שתגיעו לשנות ה-90 ולתקופת נמרודי ב"מעריב" יחכה לכם חתיכת קרקס. בגזרת משפחת מוזס, החלקים העסיסיים יגיעו כשמול המצלמה תתייצב רחל שאבי, שאחותה נדרסה למוות על ידי נוני בהיותו בן 14 בלבד באירוע שמאז די הושתק. וכשנזכרים שהרחוב שבו שאבי נדרסה נקרא לימים על שם נח מוזס, מבינים שגם הבושה מתה שם.
מפרק לפרק "המו"לים" רק הולכת ומתגברת, עם אפיזודות שמתעלות על הזיכרון והציפיות: ההבדל בין השערים של "ידיעות" ו"מעריב" בבוקר שאחרי הנחיתה על הירח, הנקמה שבאמת לא הייתה מביישת את "יורשים", הגילויים החדשים ואפילו הדרמטיים בפרשת האזנות הסתר, כמות לא סבירה של תאונות דרכים - כל אלה הופכים את הסדרה של אסנהיים וטוקטלי לממתק שמתחשק לטרוף אותו כאילו מדובר במסמך חסוי ואתה עופר נמרודי בחדר החקירות. אבל מיותר לציין שמה שהופך את "המו"לים" לכזו גדולה הוא לא העונג, אלא המסקנות.
חלק נכבד מהמסקנות של "המו"לים" נובע מהשרטוט שלה את המסלול שחירב בעבר את "ידיעות", כרוניקה ברורה מראש שכל כלי תקשורת צריך להיזהר שלא תחזור: מהתנהלות כוחנית, להפיכה לצהובון, להפסדי ענק ואז לזיקה לשחיתות. פתאום גם מבינים איך יחסים קרובים מדי בין שלטון לעיתון הובילו לעיוורון של 1973, ואיך עוד נשמע בטח על האופן שבו הם הובילו לזה של 2023. ובשוליים, לטובת יוצרי הדוקו שלומדים מאסנהיים וטוקטלי ואלה שיצטרכו ללמוד, "המו"לים" עונה על שאלה שתמיד טוב לשאול - מתי נכון להעביר סיפור לשלב הדוקו. שלושה העשורים שחלפו מאז הניינטיז, שמספקים ל"המו"לים" פרשיות מוכרות מחד אך כבר לא רגישות מאידך, הם ללא ספק התשובה הכי נכונה פה.