בניכוי קלאסיקות כמו "אזור הדמדומים" ולהיטי מיינסטרים כמו "מראה שחורה", סדרות ה-Episodic Anthology - בהן כל פרק מציג עלילה אחרת (ולא כל עונה, כפי שקורה באנתולוגיה רגילה) - מתקשות להחליק בגרון של הקהל הישראלי. "סיפורים מופלאים" של סטיבן ספילברג ואפל TV פלוס, "חדר 104" של HBO והאחים דופלאס, אפילו "סיפורי אימה אמריקאים", הספין-אוף הטרי של ריאן מרפי: משהו פשוט לא עובד במפגש בין הסדרות הנסיוניות האלה לקהל המקומי. אותו דבר קרה גם ל"אהבה מודרנית" ("Modern Love"), האנתולוגיה הרומנטית מבית אמזון פריים שמבוססת על הטור השבועי הוותיק של הניו יורק טיימס. לפחות במקרה הזה, נראה שדווקא הישראלים הם אלה שמפספסים.
"אהבה מודרנית", שחזרה מוקדם יותר החודש לעונה שנייה, היא קצת כמו הגרסה הטלוויזיונית לסרטיו המאוחרים של גארי מרשל ("יום האהבה", "יום האם", "סילבסטר בניו יורק"): לקט סיפורי אהבה סכריניים שמוצגים במקביל כמעט מבלי להצטלב זה עם זה. המקום היחיד בו הסיפורים נפגשים הוא הפוסטר - כי סרטיו של מרשל, בדומה לסדרה לשמה התכנסנו, הם בראש ובראשונה מפגני כוח של מלהקים שהצליחו לסגור כמה מהטאלנטים הכי נחשבים בהוליווד. בעונה הראשונה של "אהבה מודרנית" אפשר היה למצוא את אן האת'ווי, דב פאטל, טינה פיי ורבים אחרים בתפקידים קצרים ולא מחייבים, והפעם בולטים בין המתגייסים שמותיהם של קיט הרינגטון ("משחקי הכס"), אנה פקווין ("דם אמיתי"), לוסי בוינטון ("רפסודיה בוהמית"), גארט הדלונד ומיני דרייבר.
הסיפורים של "אהבה מודרנית", כאמור, מגיעים למסך כגלגול של טורים קיימים מתוך המדור האהוב של הטיימס, בו מדי שבוע כותב אחר מספר על סיפור האהבה האישי שלו. בין אותם אנשים היה, למשל, אנדרו ראנלס - כוכב "בנות" ו"הנשף" שכתב וביים את אחד מפרקי העונה החדשה, המבוסס על חוויתו הפרטית. חוץ ממנו, בולטים לטובה גם הפרק בהשתתפות הרינגטון ובוינטון, שהיה יכול להחזיק בקלות קומדיה רומנטית קלישאתית באורך 90 דקות (למרות שהוא מבוסס על טור בן 11 שורות בלבד), ו"ילדת הלילה מוצאת ילד יום", 35 דקות מחממות לב על בני זוג בעלי לוחות זמנים הפוכים.
מרגע שמתמסרים לקיטש ולנאיביות ששולטים בכל אחד מפרקי הסדרה, "אהבה מודרנית" ממש מרגישה כמו סדרה חפה מבעיות. אפילו צופים בעלי סקרנות מפותחת, אלה שרצים לגוגל ברגע שהכתוביות עולות, יגלו תמונה די מפתיעה: הסיפורים שמגיעים למסך מבוססים באופן כמעט מוחלט על הטורים המקוריים (למעט מקרים חריגים, כמו אותו פרק שנולד מתוך אותן 11 שורות), וכשהיוצרים נוטלים לידיהם חופש יצרתי, זה נועד בעיקר להעצמת הפאתוס, ולא להטמעה של קווי עלילה מומצאים.
גם כשהפרקים סוטים באופן מסוים מהחומר המקורי - והסדרה מבהירה היטב שהיא לא מחויבת להיות נאמנה למציאות - ניכר שהפיצוח שבלב הסיפור, זה שהופך אותו לכל כך מנחם וסנטימנטלי, נשאר זהה. אבל זה לא אומר שהכותבים המקוריים, אלה שלא באמת מעורבים בהפקה, תמיד יהיו מרוצים. המקרה של מארי אליזבת' וויליאמס מוכיח זאת היטב: וויליאמס, כותבת ותיקה שעבדה עם מספר כלי תקשורת מוערכים, כתבה בשנת 2014 את "חיבוק שני, בלבבות פתוחים ובעיניים פקוחות", טור בו סיפרה כיצד היא והפרוד שלה התאהבו מחדש כשחלתה במלנומה. רק שהחלטה אחת שהתקבלה על ידי יוצרי הסדרה הצליחה להכעיס אותה, ואפשר להבין למה.
בטור שכתבה לבלוג Salon, וויליאמס לא מתרעמת על בחירות יצירתיות אחרות שנעשו בעניינה - למשל להפוך את דמותה, אישה לבנה, לכזו שמגולמת דווקא על ידי השחקנית השחורה סופי אוקונדו - ומדגישה אך ורק את העובדה שהמלנומה שחלתה בה בחיים האמיתיים הפכה, למרבה אי-ההפתעה, לסרטן השד. כי למה שהצופים ידעו להכיל נשים שחולות במשהו שאינו הסוג הכי מתבקש של המחלה. לכן אין פלא שאותו פרק בוים, נכתב וגם הופק ברובו על ידי גברים, שמן הסתם לא ניהלו שיחה על איך לא ליפול לקלישאות בעודם מטפלים בסיפור נשי.
וכמו שיוצרי "אהבה מודרנית" בחרו מתוך יותר מ-100 סוגי סרטן דווקא את זה שמצמצם שוב את האישה למאפיינים הכי נשיים שלה, כך הם לא פוסחים על שום קלישאה וזונחים 100 דרכים אחרות להציג סיפור מקורי. למזלה של הסדרה, חלק גדול מהקסם שלה טמון בסיפורים שאכן קרו במציאות, ושילוב בלתי מתנצל של רפרנסים תרבותיים טריים (כולל סרטון ה"Imagine" של גל גדות) מקנה לה את היכולת להיות גם עדכנית וגם על-זמנית. כי להגיד ש"אהבה מודרנית" בנויה לפי נוסחה יהיה אנדרסטיימנט. היא אלגוריתם, בוט, שורת קוד שנוצרה כדי לגעת לנו בכל הנקודות הנכונות. אבל עדיין יש לה לב גדול, אפילו אם הוא מלאכותי להפליא.