לפני כמה שבועות התפרסמה בטלגרף הבריטי סקירה תחת הכותרת "למה אפל משקיעה מיליארדים בתוכניות שאף אחד לא רואה". התשובה שלה, אם צריך לפשט את זה, לא מאוד מפתיעה: בגלל שהיא יכולה, וכל הכסף הזה - מיליארד דולר בשנה לסרטים ו-6.5 מיליארד לסדרות - משול לקופה קטנה בחברה ששווה יותר מ-2.5 טריליון דולר. אבל למה אף אחד לא רואה? הרי איכות תסריטאית והפקתית לא חסרה שם, וגם לא שמות מושכי קהל, או יוצרי-על שמקבלים צ'ק פתוח לעשות מה שהם רק רוצים. והאמת היא שלקח לי זמן לדייק את זה, אבל סוף-סוף זה קרה, ויש לי את לא אחר מאשר מייקל דאגלס בתפקיד בנג'מין פרנקלין להודות לו על כך. לאפל TV פלוס חסר פלוס אחד קטן שעושה את ההבדל - חסר בה כיף. ככה פשוט, עוד קצת כיף. עוד קצת תבלין מסוג HBO, שיודע לקחת חומרים מורכבים ולהגיש אותם כך שאפשר יהיה ליהנות מהם בלי רגשות אשם. באפל החווייה השלטת היא השכלתנית וזה בסדר, אבל גם לא במקרה הסדרה היחידה שלה שפרצה את מחסום הפופולריות היא "טד לאסו", שהיא בנוסף גם מאוד מהנה. יותר מדי סדרות אחרות, כולל כאלה שקצרו ביקורות מעולות, הפכו עוד בזמן השידור שלהן למוצר שקיומו ידוע לשותפי סוד בלבד.
"אני עוקב בדאגה אחר הנעשה אצלכם": מייקל דאגלס בריאיון ל-mako
קורותיו של פרנקלין, מהאבות המייסדים של ארה"ב, המקושש תמיכה, ממון ונשק בארמונות בית המלוכה הצרפתי למען המושבות האמריקאיות הנלחמות על עצמאותן מאנגליה, היא דוגמה מושלמת לכך. במיני-סדרה בת השמונה פרקים "פרנקלין" ("Franklin"), שעולה בימים אלה באפל TV פלוס, יש על פניו את כל המרכיבים שאמורים לייצר דרמה תקופתית מהנה לצלול אליה: החל מההפקה מוקפדת, שצולמה בחלקה בארמון ורסאי, ושניכר שלא נחסך על אף שמלה, פאה או טירה גם לא פרנקלין אחד (דיוקנו מתנוסס על שטר ה-100 דולר); עבור בסיפור היסטורי ראוי עם ארומה אקטואלית לימינו, כשהדמוקרטיה כשיטה, נקלעה לסחרור גלובלי; ומעל לכל סטאר-קוואליטי בדמותו של מייקל דאגלס, בשל, כריזמטי ועם המשקל הסגולי הדרוש לתפקיד.
אבל במקום שהתוצאה של כל זה תהיה סוג של "הכתר" פוגשת את הנועזות של "קתרינה", עם הנהנתנות, התככים, המזימות וגם הזימה מתובלת במנת קוטור צרפתית שתשאיר אבק לצנוניות מבקינגהאם - התוצאה לא מתרוממת. "פרנקלין" דידקטית, מכבידה ולא משחררת גם כשנדמה שהנה זה סוף-סוף זה קורה. סדרה שמתייחסת לצופים שלה כאילו הם התכנסנו לסמינר בתולדות ארה"ב, ולא חלילה לסדרה שגם יהיה מהנה להעביר איתה כמה ערבים של אסקפיזם אינטלקטואלי. אז נכון, HBO שהוזכרה קודם משתמשת לא פעם בתבלין שלה בנדיבות יתר שמייצר גם סטיות תקן (תרתי משמע) דוגמת "איידול". אבל האמת היא שאם האלטרנטיבה היא גרסה פוריטנית במסגרת תוכנית החינוך האמריקאית, תוחזר לילי-רוז דפ לאלתר.
וכל זה מאכזב גם נוכח זהות הבמאי שעומד מאחורי הפרויקט, טים ואן פאטן, שאת הקריירה המפוארת פלוס שלו עשה באותה HBO, בסדרות שאולי שמעתם עליהן כמו "הסופרנוס", "הסמויה", "משחקי הכס" ו"אימפריית הפשע", ושביים ממש לא מזמן את פרק הסיום האפי של "אדוני האוויר" באפל. אבל זה מבאס גם בהתחשב בכך שמה שהחל את הבאזז סביב האבות המייסדים בתרבות הפופולרית בעשור האחרון הייתה הברקה בדיוק מהסוג שהצליח לצאת מהקופסה התקופתית ולהגיש ביוגרפיה היסטורית כבדת ראש עם טוויסט לא שגרתי. אני מתכוון לאב מייסד אחר של ארה"ב, אלכסנדר המילטון, ואל המחזמר של לין-מנואל מירנדה שהפך לתופעה תרבותית ענקית מברודווי ועד לטורים סולד-אאוט ברחבי העולם.
"פרנקלין" של אפל TV פלוס לוקחת את האשראי הזה ושורפת אותו, עם גרסה שמרנית ומסורבלת שלא פעם נראה שגם דאגלס עצמו משתעמם ממנה. זה אומנם לא "נפוליאון" המתיש של רידלי סקוט, גם כן בסטרימינג של אפל בימים אלה, ולמרבה המזל ב"פרנקלין" את הצרפתים מגלמים צרפתים. וזה גם לא שהשחקנים לא מנסים - נואה ג'ופ הצעיר בתפקיד נכדו של פרנקלין שמתלווה אליו, מנסה להכניס קצת רוח נעורים ואחראי לכמה רגעים חביבים. ישנו גם אדי מארסן ("שרלוק הולמס") בתפקיד ג'ון אדמס (עוד אב מייסד), שמכניס פלפל ומייצר דמות ראויה. וגם מבחינת ההרכב הצרפתי, הסדרה העמידה את מיטב בנות ובני הרפובליקה ובהם מארק דורט ("הכחול הגדול") ולודיווין סנייה, לאחרונה ב"לופן".
ובכל זאת, התמונה הכללית אנמית, עם סדרה שלא מתעלה לרף הציפיות. חובבי הז'אנר (ואני בהם) אומנם יהנו מהשיעור שמעביר דאגלס, שגם חתום כמפיק-שותף בסדרה, כמו כוכבים רבים שמגיעים לסטרימינג. אבל את "ההמונים שלא רואים", לא הסדרה הזאת היא שתביא אל המסך. הם יישארו עם "טד לאסו", וינסו להשיג כרטיס ל"המילטון".