אתמול, בטוויסט שכמעט אף אחד לא האמין שיקרה - נבחרת ישראל בכדורגל עד גיל 20 גברה על ברזיל והעפילה לחצי גמר המונדיאליטו, בהישג חסר תקדים עבור הספורט הישראלי. אבל יש אדם אחד שכן האמין בזה, וקוראים לו אופיר חיים. לרגל האירוע ההיסטורי, חזרנו לביקורת שפורסמה כאן בחודש שעבר על הסרט שליווה את הנבחרת.


פתאום קם אדם בערב ומגלה ש"אירופה זה לא מספיק", סרט הדוקו החדש של כאן 11, הוא בכלל לא על האירוויזיון. אין ברירה אלא להעריך את היכולת של האנשים שם להפוך כל אירוע ל*אירוע*, ורגע אחרי פסטיבל נועה קירל הגיע גביע העולם בכדורגל עד גיל 20, המונדיאליטו. לפני שזה קרה, היוצר איתן דותן מההתאחדות לכדורגל התלווה לאוסקר גלוך, איליי מדמון, אל ים קנצפולסקי ויתר חברי הנבחרת במסע שלהם ליורו 2022, שם העפילו לגמר הטורניר וזכו בכרטיס כניסה לאותו מונדיאליטו, הישג חסר תקדים עבור הכדורגל הישראלי. אל תטעו, "אירופה זה לא מספיק" הוא בהחלט סרט תדמית, אבל לפחות מתגלה בו תדמית שאכן ראויה לסרט. 

האחראי העיקרי לחשיבות של הסרט - ובכלל, להצלחות יוצאות הדופן של הנערים - הוא כדורגלן העבר והמאמן בהווה אופיר חיים. עם השחקנים כמו עם הצופים, חיים לא שומר כלום בבטן: הוא חושף בפני המצלמה את בנו שנמצא על הספקטרום האוטיסטי, לא מסתיר את האכזבות האישיות והמקצועיות, ומציג לראווה נאומי עידוד מלאי פאתוס שמרגישים כאילו נכתבו בהוליווד. אבל חיים לא עושה הצגה, בטח לא למצלמות. לפני חצי הגמר הוא פותח את הלב ומספר על בהלה שקשורה לבנו והוסתרה ממנו, כדי שיישאר ממוקד במשחק, ובנאום שאי אפשר להישאר אדישים אליו מסביר לנערים שמולו עד כמה הם הכוח שלו. הם בגיל דומה לבנו, מדגמנים במידה מסוימת את מה שהיה יכול לקרות לו בנסיבות אחרות, ושומעים ממנו ברגע השיא שדווקא מותר להם ליפול. רק שחיים מבהיר שההכנה לנפילה לא נובעת מתבוסתנות, אלא נועדה לדרבן את הנבחרת לשנס מותניים ולהאמין בעוצמה הפנימית שלה. וזה מסר גדול, חשוב ונפלא. 

בלם נבחרת אור ישראלוב חוגג אחרי הניצחון על ברזיל (צילום: Martin Fonseca/Eurasia Sport Images/Getty Images)
בלם הנבחרת אור ישראלוב חוגג אחרי הניצחון על ברזיל, אתמול | צילום: Martin Fonseca/Eurasia Sport Images/Getty Images

כל אחד מאיתנו צריך מישהו כמו אופיר חיים בחיים שלו, והשחקנים הצעירים מעידים על כך בעצמם: כולם, בלי יוצא מן הכלל, לא מייחסים את הקרדיט על ההישגים שלהם לקבוצתיות או ליכולות של שחקן ספציפי - אלא אך ורק למאמן. בשיחות העידוד הרבות שלו, שלא ניתנות לזיוף כי הן באות מהבטן, חיים מזכיר את האילנות הגבוהים ביותר בתחום התיעוד הדוקומנטרי-חינוכי, כמו "המורה אירנה" ו"תיכון ההזדמנות האחרונה". השני, למקרה למישהו שכח, כבר הביא את המנהל דאז חילי טרופר לפוליטיקה ולשולחן הממשלה. קשה להאמין שחיים מעוניין להרחיק לכת ולהפוך לדמות עד כדי כך ציבורית (כפי שמעידות שיחות הטלפון הנבוכות והנרגשות שלו עם הנשיא וראש הממשלה), אבל אם וכאשר, זה הסרט שכולם יחזרו אליו. ואם הוא לא מעוניין להיות שר החינוך או הספורט, לפחות שמישהו יבקש ממנו לייעץ למינוי הבא.

טוב שברמה הספורטיבית אין סוף מושלם ל"אירופה זה לא מספיק", כי ההיעדרות שלו מדגישה את גולת הכותרת האמיתית מהתיעוד. ובצל "מדורות השבטים", דוקו אחר של התאגיד שמתמקד דווקא בפערים בין הקבוצות השונות, חיים עדיין מעורר תקווה לאיזשהו כור היתוך חיובי. השחקנים מגיעים מבית צפאפא ומעוטף עזה, ומעריצים אותו באותה מידה. עכשיו, כשהציבור זוכה להכיר אותו קצת יותר, רשימת המוקירים שלו נהיית ארוכה במיוחד.