"שאגת ש"ס", סדרת הדוקו של קובי פרג' ומוריס בן-מיור ב-HOT8 על התהוותה ועלייתה של התנועה הפוליטית, היא ללא ספק מבצע שידורים מקיף ומושקע. אבל נסיבות השידור שלה - בסמוך לשני סרטי דוקו מזרחי-חרדי אחרים, "מלך הספרדים" על הרב עובדיה ו"הצדיק האחרון" על הבבא סאלי - לא מותירות ברירה אלא להתחיל להשוות בין הפרויקטים השונים, שמרבים להתכתב האחד עם השני. רק שלמען האמת, אין בין שלוש העבודות הללו הבדל ניכר לעין. ובעוד שהדמיון הזה אומר שגם "שאגת ש"ס" עושה עבודה טובה, הוא דווקא בעוכריה.
שלושת הפרקים בני השעה של "שאגת ש"ס" מושיבים מול המצלמה את כל החשודים המיידיים שלא עונים לשם אריה דרעי. איציק סודרי, יגאל גואטה, עדינה בר-שלום, יפעת ביטון ואפילו אלי ישי מספרים כל אחד - מי כפרשן ומי כאיש שהיה שם - את האירועים הבולטים ביותר ב-40 שנות קיום המפלגה. הטיעונים נעים על כל רוחב ספקטרום המקוריות, וכוללים גם את ההסברים השונים על השתמטות והדתה וגם תזכורת חשובה לכך שבבתי הספר עדיין לומדים (בהכללה גסה) על ההיסטוריה רק של חצי מהעם. כשמגיעים לפרק ההסתבכויות הפליליות, סודרי הוא הראשון לקפוץ ראש לבריכת חוסר המודעות עם האמירה ש"פחדו, אז המציאו" את ההאשמות נגד ראשי המפלגה.
חומרי הדוקו שעליהם "שאגת ש"ס" נשענת הם עשירים, ובחלקם אף מפתיעים. אחרי שצופים בהפגנות המתנחלים נגד הרב עובדיה בימי אוסלו, מבינים שאנשי אותו מחנה שבאים בטענות למחאות קפלן או קיסריה סובלים מזיכרון מאוד מאוד סלקטיבי. אבל זה לא מהווה תירוץ למה שקורה בישורת האחרונה של הסדרה, שבוחרת להשמיע ביקורת אקטואלית בעזרת מונולוג נטול נימוק משכנע - ועם מסרים זהים לחלוטין לאלה של המחאה הנוכחית - מפי קריינית הסדרה חנה אזולאי-הספרי. במקום שהביקורת שמובאת בה תהיה כל כך פרסונלית, עדיף היה לה להמשיך להתמקד בדרכים שבהם התנועה כולה החליפה עוול בעוול, כפי שהיא מקפידה להסביר עם טרגדיית הנושרים. כי הרגעים האלה מזכירים ש"שאגת ש"ס" היא לא סדרה על סמל מנוח אלא על תופעה מודרנית, וככזו היא הייתה חייבת לעלות קומה נוספת. ואם היא כבר נשארת סתמית, אז לפחות שתנקה החוצה טקסטים שאומנם יש בהם טעם, אך הם מתסיסים שלא לצורך ומרוקנים מתוכן כל צעד שנעשה באותם שלושה פרקים.