החיים של ריקי גל הם לוח בינגו שהכל כבר סומן בו. בעשור-שניים האחרונים היא בעיקר מזוהה עם הפקות בימתיות וטלוויזיוניות - התנכלות להדר עוזרי ב"כוכב נולד", מבטא צרפתי ב"המטבח המנצח" - ולמרות שהרפרטואר המוזיקלי שלה מוכר לכל אוזן, היא בעצמה מתארת את עצמה כ"אף פעם לא זמרת השנה". אבל בין כל התחנות המקצועיות הללו, לגל היה ועדיין יש סיפור אישי בלתי נתפס. כזה שיכול לפרנס יקום קולנועי שלם, לא רק סרט אחד.
ב"ריקי גל נערת רוק", סרטה התיעודי החדש של ציפי ביידר ב-HOT8, גל משרטטת כמו שצריך את המסלול שעברה מילדה בקצה של מאה שערים שההורים לא באמת גידלו אותה, דרך המיסיון והקיבוץ והלהקה הצבאית - עד לסולד-אאוט כל כך לא מובן מאליו בהיכל התרבות כשהיא בת 74. "הזמרת של הזמרים", כפי שכינה אותה אהוד מנור, דואגת גם לתת מקום של כבוד לכל הגברים בחייה: ארבעת הבעלים, מתי כספי שמככב באחד מהציורים שלה, אפילו חופני כהן שבזכותו ריקי גל בכלל נקראת ככה.
אבל גל לא סתם מדברת, היא פותחת. קלישאת ה"מדברת על הכל" מעולם לא הייתה מוצדקת כל כך - היא באמת מדברת על ה-כ-ל, והכל מעניין בה. המאמי אישיוז עם אמא שלה, והאישיוז עם אמא של ישראל פוליאקוב שלא סבלה אותה. והבגידה בפולי, והציורים על בעיות הפוריות, והבלונד ששינה אותה והימים שבהם נערת הרוק הייתה גם קצת נערת הקוק. הדוקו על גל הוא לא עוד דוקו-סלב מלטף ומתחנף, אלא מפגש פסגה בין יוצרת שיודעת לספר סיפור ומרואיינת שיש לה סיפורים לספר. סרט מרתק ומסחרר, כמו שרק ריקי גל יכולה לתת.