זה לקח קצת זמן, אבל שירות הסטרימינג דיסני+ סוף סוף נחת בישראל. כדי לעזור לכם למצוא בו את ההמלצות השוות באמת, חזרנו לביקורות שפרסמנו על כמה מהסדרות שלו. והפעם: "איך פגשתי את אבא".
"וואו, איזו סדרה טובה הייתה 'איך פגשתי את אמא', מתי כבר יעשו לה חידוש שמתרחש באותו עולם והוא המשך לסדרה המקורית, אבל עם דמויות חדשות לגמרי, והפעם הגיבורה היא אמא שמספרת על איך היא פגשה את האבא?", שאל אף אחד אף פעם, ובכל זאת, הנה אנחנו כאן. "איך פגשתי את אבא" עלתה השבוע עם שני פרקים ראשונים בשירות הסטרימינג הולו, שבבעלות תאגיד דיסני. בתפקיד הראשי: הילארי דאף ("ליזי מקגוויר", "יאנגר") שמגלמת את סופי, צעירה ניו יורקרית שלמרות הכל, ואחרי כל הדייטים הכושלים שעברה, עדיין מאמינה באהבה. הגרסה הבוגרת של סופי, זו שמספרת את הסיפור ממרומי שנת 2050, היא סמנתה – אה, סליחה, קים קטרל (אבל לנצח תישאר סמנתה ולכן גם בכתבה הזו תיקרא כך).
>> מארוול, פיקסאר ו"האנטומיה": מדריך ההמלצות המלא לדיסני+
העלילה הולכת בערך ככה: סופי (דאף) לוקחת אובר כדי להגיע לדייט עם איאן (דניאל אוגוסטין) לו היא מחכה זמן רב. באובר מסיעים אותה ג'סי (כריס לואל, "Glow") וסיד (סוראג' שארמה, "חיי פאי"), והשלושה מתחברים. במקביל, שותפתה של סופי והחברה הכי טובה שלה, ולנטינה (פרנסיה רייסה "בוגרת-כזה"), חוזרת מלונדון עם הבוי-טוי צ'ארלי (טום איינסלי החתיך). החמישייה, בתוספת אחותו המאומצת של ג'סי, אלן (טיאן טראן) בונים לעצמם מעין חבורה מוזרה, ובסוף הפרק מכריזה סמנתה כי "זה היה הערב בו פגשתי את אבא".
הדמויות של "איך פגשתי את אבא" הן בהחלט לא שכפולים של החמישייה המקורית. הילארי דאף מגלמת דמות בלתי נסבלת לא פחות מטד, אבל כאן בערך נגמר הדמיון. לאף אחד מהם אין את המתיקות המובנית של מרשל ולילי, את הצ'ארם של ניל פטריק האריס ובטח שלא את הטיימינג הקומי המושלם של החבורה. בלשון המעטה. הם גם לא נראים אותו דבר: בניגוד לחבורת הלבנבנים שסיימה כל ערב במקלארנס, השישייה הנוכחית מגוונת למדי (ועדיין הדמות הראשית, ומי שככל הנראה יהיה מושא אהבתה, לבנים כמו סיד. כאילו, התרכובת הכימית, לא הדמות ממוצא הודי).
למרות שהדמויות חדשות לגמרי, יש לא מעט אזכורים ושאריות מסדרת המקור. גם כאן הפרק הראשון כולל מחווה רומנטית מוגזמת למדי של הגיבורה, כשסופי נוסעת לשדה התעופה כדי להתוודות על אהבתה לאיאן. גם כאן לאחת הדמויות יש סרטון מביש למדי שמסתובב ברשת ועושה לו בושות. בדירתן של סופי וולנטינה תלוי לראווה קרש חיתוך גדול שמעוצב בצורת אננס, שזו קריצה למעריצים חדי העין, וכמובן – החלק היחיד בפרק שלא הרגיש מעושה וקרינג'י להחריד היה הרגע בסוף פרק הפיילוט, בו החבורה נכנסת לדירה של סיד, והצופים מגלים כי הוא מתגורר בדירה של טד ומרשל.
ואם כל אלה לא מספיקים, תהיו בטוחים שהסדרה מלאה באיסטר-אגס לסיטקומים אחרים. קודם כל, מדובר בשישיית חברים – שלושה גברים ושלוש נשים – שמחפשים את דרכם בניו יורק. אחד מהם עזב את משפחתו העשירה, שהחליטו בתגובה לנתק אותו מההון הכלכלי. מצלצל מוכר? איאן הוא – מכל הדברים - ביולוג ימי, רפרנס גם ל"סלאטי פאמפקין" שהייתה ביולוגית ימית בעצמה, ורפרנס מובהק עוד יותר לפרק המפורסם ב"סיינפלד".
מבחינה טכנית, הכשל הגדול ביותר של "איך פגשתי את אמא" היה הסוף המבאס, העגום והמיותר שלה. העובדה שאם ילדיו של טד הייתה אישה שלא למדנו לאהוב לאורך כל הסדרה, אלא דמות חדשה שהופיעה רק בעונה האחרונה, ולבסוף גם – ספוילר – מתה ממחלה לא ידועה. ב"איך פגשתי את אבא" תיקנו מראש את העוול הפוטנציאלי: גבולות הגזרה סומנו מבעוד מועד. הערב הראשון שמתואר בסדרה הוא הערב שבו סופי פוגשת את אהבת חייה ואב ילדיה, וזו עובדה סופית ומוגמרת. בסדרה לא חשפו האם מדובר באיאן, ג'סי, סיד או צ'ארלי, אך ככל הנראה מדובר בג'סי, על אף שבסוף הפרק השני השניים מחליטים כי כרגע יישארו רק חברים.
הבעיה הגדולה ביותר של הספין אוף הזה היא שמדובר בסדרה שמזיעה ממאמץ. ניכר לחלוטין כמה היוצרים, אייזק אפטאקר ואליזבת' ברגר ("החיים עצמם"), מנסים לגרום לסדרה להרגיש מעודכנת, מודרנית ועם אדג', שתהיה גם מספיק חדשנית אבל עם מספיק קשר למקור – אבל התוצאה מסורבלת, חורקת וקרינג'ית עד רמת עוויתות פנים לא רצויות. הצחוק המודבק ברקע מרגיש מיושן, הכימיה בין השחקנים קיימת רק אם מסתכלים דרך זכוכית מגדלת, והחוויה הכללית מזכירה תאונת רכבת שאי אפשר להוריד ממנה את העיניים. זו גם הסיבה שאי אפשר לעצור אחרי שני פרקים, ובשלב הזה ניאלץ להמשיך לצפות בה ולסבול, עד הסוף המר – בתקווה שהפרקים הבאים יתנו לנו תקווה, שאולי עוד כן יש כאן קצת פוטנציאל. אבל ממש לא היינו בונים על זה.