נפתח בתלונה: אורכו של כל פרק ב"תחת נס השמיים" ("Under the Banner of Heaven") מבית רשת FX, שעלתה השבוע בדיסני+, הוא בין 60 ל-70 דקות. אין לכך שום הצדקה, המיני-סדרה הזאת הייתה יכולה להתקצר בהמון, וזה היה מהדק ומשפר אותה. למעשה, הורדתי חמש נקודות לסדרה בגלל אורך הפרקים, ומעכשיו זה יהיה קבוע - סדרה שלא מכבדת את הזמן שלנו תיעקץ בנקודות. כי צריך למתוח את הגבול, זה מרגיש שהסדרות השתגעו לגמרי ועלינו להפסיק לתת לגיטימציה לאכילת הראש הזאת. יש לנו חיים, והם קצרים מכדי לבהות בשחקנים מיוסרים שותקים את עצמם למוות, אפילו אם הם אנדרו גארפילד.
כן, אנדרו גארפילד, הגרסה היותר חתיכית אך פחות מעניינת של סטיב הרינגטון מ"דברים מוזרים". הפעם הוא בלש מורמוני שפותר תעלומת רצח כפול בקהילה מורמונית של אנשים מורמונים שככל הנראה בוצע על ידי מורמונים ונו, הבנתם. אנחנו בעיצומו של גל מורמונים טלוויזיוני. מלבד הסדרה הזאת, ראינו לאחרונה גם את הדוקו הנטפליקסי "נופת צופים: מתפללים ושותקים" ("Keep Sweet: Pray and Obey") שסיפק לנו הצצה לפונדומנטליסטים מורמונים ופוליגמיית הקטינות שלהם, ובהולו אפשר לראות את "Mormon No More" על זוג נשים שהתאהבו ועזבו את הכנסייה המורמונית. גוגל זריז יעלה לכם עוד כמה תוצאות מהשנה-שנתיים האחרונות.
הפעם האחרונה שבה ראינו סדרה משמעותית על מורמונים, ועוד פוליגמיים, הייתה "אהבה גדולה" מ-2006. היא הייתה מקסימה ומרתקת והמשפחה המורמונית מרובת הנשים הוצגה בה באופן מאוד אנושי. אבל בגל המורמונים הנוכחי הם מוצגים באופן שיותר מזכיר כתות ושם דגש על האופן שבו הם מדכאים נשים - שזה הגיוני, זו רוח התקופה, עברנו את metoo ואנחנו חותרים לשוויון. אבל יש הלימה מעניינת בין התקופה הנוכחית שבה ארה"ב הופכת ליותר ויותר שמרנית, כולל לקיחת זכויות בסיסיות מנשים על גופן, לבין האופן שבו אנחנו מרותקים, במעין מציצנות מזועזעת וקצת חרמנית, לתכנים על דת קיצונית ורומסת זכויות נשים. כדאי גם לציין שהסדרות האלו מתרחשות בפלגים הקיצוניים יותר של המורמונים. כאילו, יש איזה 15 מיליון מורמונים בעולם, רובם סבבה, אפילו ראיין גוסלינג מורמוני, רובם לא מתחתנים עם שש נשים שחלקן קטינות או מאמינים שנשים צריכות לשרת את בעליהם.
המורמונים של "תחת נס השמיים" אינם פוליגמיים, אבל הם בהחלט דתיים אדוקים מאוד. הסדרה מבוססת על ספר שבעצמו מבוסס על פרשה אמיתית שהתרחשה בשנת 1984, שכללה רצח כפול של אם ובתה הפעוטה, שתיהן חברות בכנסייה המורמונית. אנדרו גארפילד החתיך הוא ג'ב, בלש רציני שמאמין מאוד באלוהים, גם הוא חבר הכנסייה המורמונית, והוא נקרא לסייע בפתרון הרצח הכפול. כמקובל, החשוד המיידי הוא הבעל, והעובדה שהוא מסתובב בסמוך לזירת הפשע כשהוא מגואל בדמה של רעייתו לא ממש עוזר לו לאליבי, אבל הוא טוען לחפותו.
הבעל הוא אחד הבנים למשפחת לפרטי - משפחה מורמונית אדוקה במיוחד שכוללת אב שתלטן ואכזרי ושישה בנים שבילו את חייהם בצילו. כל אחד מהבנים נישא והביא ילדים והם הפכו למעין שבט מורמוני מפורסם ביוטה שבארה"ב. החקירה של ג'ב חושפת לאיטה סודות משפחתיים אפלוליים, כמקובל. ג'ב עצמו גם עובר משבר אמונה, לאחר שהוא רואה כמה אכזרית יכולה להיות הדת המורמונית. ברקע אנחנו מקבלים שחזורים מחייו של ג'וזף סמית', מייסד הכנסייה המורמונית, פלאשבקים מעט מביכים ל-250 שנים לפני כן שנכון לשני הפרקים הראשונים לגמרי היה אפשר לוותר עליהם.
הסדרה עובדת, בגדול. לפעמים לא ברור אם זו תעלומת רצח או סיפור על משפחה מגעילה, ואין ספק שנרטיב המשפחה המגעילה מעניין יותר, במיוחד אם זו משפחה מגעילה בתוך קהילה סגורה, דתית ובעייתית. ובואו נודה גם שקיימת תחושת מיצוי מסוימת כלפי ז'אנר הבלש השקוע בעבודתו על חשבון משפחתו ושהוא גם מיוסר ונורא מחויב. ראינו את זה כבר אלף פעם וברור שהסדרה מהדהדת גם את "בלש אמיתי". זה מרגיש כאילו בחרו לספר לנו את הסיפור הזה באופן לא ממש מקורי, גם אם גארפילד הוא באמת שחקן נהדר.
"תחת נס השמיים" מצליחה להחזיק את הצופה, רמתה גבוהה והיא סדרה סוליד ובסדר גמור, אבל היא עוד מאותו הדבר. העבודה נעשית, אבל לאף אחד לא יעוף המוח. וחבל, כי היא בחרה להיות מותחן כשבבירור התאים לה להיות יותר דרמה. התוצאה היא סדרה נחמדה וקצת מתישה לאנשים לא עסוקים.