בפרק הראשון של "הרופא הטוב" - הגרסה האמריקאית לסדרת טלוויזיה קוריאנית באותו השם - משורטטת דמותו של ד"ר שון מרפי (פרדי היימור). אנחנו לומדים ששון מאובחן כאוטיסט בתפקוד גבוה וגם שיש לו תסמונת סוואנט (כלומר שיש לו יכולות יוצאות דופן בתחומים מסוימים. כן, כמו "איש הגשם"), שהוא איבד את אחיו בגיל צעיר בתאונה שנטעה בו את הרצון ללמוד רפואה, וגם שבבית החולים בסן חוזה שבו הוא מתחיל לעבוד כמתמחה יש עדיין הרבה אנשים שחושבים שלא כדאי להעסיק רופא על הספקטרום.
"'תפקוד גבוה' - זה סטנדרט ההעסקה החדש שלנו?" שואל אחד המנתחים הזחוחים בישיבה מיוחדת לקראת הגעתו של שון להתמחות בכירורגיה. "אם זה היה הסטנדרט, אתה לא היית כאן", עונה לו בצדק הרופא הבכיר ארון גלסמן (ריצ'רד שיף המתוק והישנוני מ"הבית הלבן"), שמתפקד גם כמנטור, תחליף אב ומלאך שומר של שון.
בדומה לסדרות בית חולים אחרות, גם ב"הרופא הטוב" המקרים הרפואיים מופרכים, המטופלים בלתי נסבלים ומדממים בצורה מוגזמת, היחסים בין אנשי הצוות הרפואי מסובכים מקצועית ורומנטית. כל הדברים האלה בדרך כלל מספיקים כדי להפוך סדרה מהז'אנר לסכנת בינג' (ול"הרופא הטוב" יש כרגע חמש עונות זמינות לצפייה בנטפליקס), אבל אין ספק שבמקרה הזה היימור, בתפקיד ד"ר מרפי, הוא זה שגונב את ההצגה וגורם לנו לרצות עוד ועוד פרקים. גם אם בהתחלה הוא נאלץ לבצע פעלולים רפואיים עם טוויסט מקגייוורי כדי לזכות באמון ובהערכה שרופאים "רגילים" מקבלים רק מתוקף כך שהצליחו לסיים את הלימודים, די מהר מתברר ששון הוא דמות מורכבת, שיהיו לו מערכות יחסים רומנטיות שדמויות אוטיסטיות בדרך כלל לא מקבלות על המסך ושהוא הולך לגרום לנו להתמסר ולדמוע מול עוד בית חולים אמריקאי פיקטיבי.
אפשר לבקר את הסטריאוטיפיות של האוטיזם שלו ואפילו את הליהוק עצמו - ב-2021 סביר שליהוק של שחקן נוירו-טיפיקלי לתפקיד אוטיסט היה מעורר סערה כלשהי - אבל האופן שבו שון מדלג בין היתרונות לחסרונות של מצבו הופך אותו לדמות שמרחיבה את הלב. הוא מתגבר על קשיים ונופל לבורות, ממסמס את הציניות וההתנשאות של סביבתו ואומר את כל הדברים הלא נכונים שהם בעצם נכונים לחולים שנמצאים במצבים הרגישים ביותר, ולרופאים ששרויים באגו טריפים הקבועים שלהם.