"גמביט המלכה" היא סדרה תקופתית על שחמט. כן, אני יודעת בדיוק מה אתם חושבים: "הלו, נטפליקס? תחזירו את הכסף שלי בחזרה ותודה". אני באמת לא יודעת מה היה הטריגר שגרם לעכבר שלי לרחף מעל כפתור הפליי וללחוץ עליו, אבל נראה שיש לי יותר מזל משכל.
"גמביט המלכה" היא מיני-סדרה בעלת שבעה פרקים באורך של כשעה. היא מספרת את סיפורה של אליזבת' (בת') הרמון, יתומת פלא בעלת כישרון טבעי למשחק השחמט. בְדיוק ובחוכמה הסדרה עוקבת אחר התפתחותה של בת' כשחקנית וכאדם: מההתייתמות של בת' והגעתה לבית היתומות, דרך ההיכרות שלה עם עולם השחמט והיציאה למשפחה מאמצת, ולאורך טורנירים שממצבים אותה כאחת השחקניות הטובות בעולם. הרמון היא, כמובן, דמות בדיונית - בשנות השישים לא הייתה בעולם אף אישה שזכתה לתואר "רב אמן", והסדרה לא מציינת גם את העובדה שאם בת' הרמון אכן הייתה קיימת, היא הייתה הראשונה לזכות בתואר. למרות חוסר הדיוק הזה, שחקני שחמט שצפו בסדרה מציינים שהמהלכים שמוצגים בה דווקא נאמנים למציאות ואפילו חכמים (אבל זה באמת לא תחום ההתמחות שלי).
הדבר המרשים יותר מכל בסדרה הזו היא העובדה שיצרו אותה שני יוצרים גברים. עד כה, לא דבר חדש. אבל "גמביט המלכה" לוקחת דמות ראשית שהייתה יכולה בקלות להפוך לשטוחה, חד ממדית ומשעממת, ונותנת לה אופי אמיתי - ממש כמו לגיבורים גברים! נדיר למצוא סדרות כאלה שלא נעשו לפחות בשיתוף יוצרות נשים. לאורך כל הסדרה הרמון מוקפת בדמויות נשיות ומתחזקת מערכת יחסים חיובית איתן: מערכת היחסים עם ג'ולין, חברתה מבית היתומים, מעניקה לבת' את האחות הגדולה שמעולם לא קיבלה ואמה המאמצת היא לא מרשעת, או חמה ומחבקת, כמו שתי הדרכים היחידות שבהן אימהות בדרך כלל מוצגות על המסך, אלא מתמודדת עם קשיים משל עצמה. והיהלום שבכתר: הקשר שנרקם בין בת' לקליאו, הדוגמנית הצרפתייה, ומכאן ספוילרים למהלך הסדרה אז היזהרו.
אחרי שקליאו מגלה שבת' שכבה עם בני, שיש לו היסטוריה רומנטית משלו עם קליאו, עלה החשש שזה שזה סופה של החברות המפתיעה הזו. אבל דמות הצרפתייה לא התגלתה ככלבה כפי שאולי היה מצופה ממנה, ולא התחילה את שנאת-הבנות-בגלל-בחור המאוסה כל כך, אלא רק חיזקה את הקשר של בת' וקליאו, שנגמר בסופו של דבר בְלילה שיכור שהן העבירו באותה מיטה. אמנם האפשרות לרומן בין שתיהן רק נרמזה, אבל גם אם נלך על התרחיש הנוצרי של מסיבת פיג'מות חסודה, זה קו עלילה מרענן ורלוונטי יותר מאשר ריב בין שתי חברות על ליבו של גבר.
יתרון נוסף הוא בכוכבת הסדרה, השחקנית אניה טיילור ג'וי. על אף הפרצוף הקפוא שהיא מפגינה בפוסטרים ובטריילרים לסדרה, המשחק של ג'וי הופך את בת' לדמות ראשית שקל לאהוב ושכיף מאוד לשמוח יחד איתה כשהיא מצליחה. התהליך שלה אמנם צפוי, אבל הסדרה גורמת לצופים להיות בעד בת' לכל אורכה.
כמו בשח, "גמביט המלכה" חושבת עשרה צעדים קדימה. ההתמודדות של בת' עם ההתמכרות לסמי ההרדמה היא מוטיב שמופיע לראשונה כבר בדקות הראשונות של הסדרה ומלווה אותה עד לדקות האחרונות. גם לוח השחמט (היפהפה) שהיא מדמיינת על התקרה מילדותה חוזר במשחק האחרון נגד היריב הרוסי. ולמרות שלא מדובר במותחן פסיכולוגי שבו אתה מרגיש שהעלילה תמיד צעד אחד לפניך, כאן הצליחו בסדרת דרמה היסטורית לשלב מהלכים תסריטאיים שלא היו מביישים את טובי השחמטאים. כך למשל, לפני כל משחק של בת' ומר שייבל - השרת של בית היתומות ומי שלימד אותה את רזי המשחק - שייבל נהג לומר "Let's play", "בואי נשחק". במשחק האחרון של בת', בסצנה שסוגרת את הסדרה, בת' הולכת לשדרה שבפארק כדי לשחק עם הגברים המבוגרים שנוהגים לשבת שם ולשחק להנאתם מדי יום, ורגע לפני המהלך הראשון בת' אומרת " Let's play", הפעם ברוסית אחרי שלמדה את השפה במהלך פרקי הסדרה.
אז למרות האורך והאיטיות שלה (כאמור, שבעה פרקים של לא פחות משעה), למרות הנושא המרתיע, למרות התקופה הרחוקה בזמן, למרות ולמרות ולמרות כל הדברים הנוספים שעלולים לגרום לכם לדלג על סדרות כמוה, "גמביט המלכה" היא סדרה שגומעים ביומיים - גג. היא חכמה, מהממת מבחינה ויזואלית ויותר מכל היא בנויה היטב ובעלת סיפור מעניין באמת. זו לא רק סדרה על שחמטאית מצטיינת, אלא סדרה כנה על התבגרות, על התמכרות, על התמודדות עם טראומות ועל חברות.