פן בדג'לי לא יזכה באף פרס נחשב עבור התפקיד שלו ב"את", וזה חבל. כי בעוד שחקנים אחרים זוכים להפיח חיים בתסריטים מעולים, בדג'לי נדרש לחולל קסמים, לא פחות. כמו בעונתה הראשונה, גם בעונה השנייה שלה, "את" מפלרטטת כל הזמן עם הקו המסוכן שבין גילטי פלז'ר מענג לטראש מוחלט. בדג'לי, איש עם טעם תרבותי איכותי למדי בחיים האישיים שלו, מציל את הסדרה מאסון מוחלט כמעט לבדו, כשהוא מושך איתו למעלה את השחקנים שלצדו ואת התסריט שלפעמים הוא נהדר ולפעמים ממש מביך.
אם לא צפיתם בעונה הראשונה של "את" - כדאי שתפסיקו לקרוא עכשיו, כי ספוילרים מגיעים (ובעצם, למה אתם פה מלכתחילה?). כזכור, את הדמות של בדג'לי הכרנו בתור ג'ו גולדברג, בחור צעיר, חתיך וחכם עם חיבה לספרים ובאופן כללי לעולם הישן. החיבה הזאת שלו לחיים שלפני הרשתות החברתיות היא לעתים מקסימה ורומנטית ולעתים ממש קריפית - כמו המטרידנים המבוגרים שמלינים על כך ש"כבר אי אפשר להחמיא לבחורות ברחוב". אם נסתכל על המעשים של ג'ו, שהשאיר אחריו שובל של גופות בעונה הראשונה, כולל את זו של אהובתו בק, אין ספק בכלל שמדובר באיש איום ונורא, רוצח מסוכן ומעוות שמתאבסס על נשים אחרי מבט אחד בלבד והופך אותן למושא פנטזיה חולנית שמוסווית היטב על ידי הסגידה שלו לאהבה ולנאמנות. אבל פן בדג'לי עושה עבודה כל כך מופלאה בלגלם את הסתירה הפנימית של הדמות ואת המאבק בין הטוב לרע שבתוכו, שהצפייה כולה הופכת לתעתוע שישחק לכם עם המוח. חייבים לשנוא את ג'ו, אבל קשה מאוד לשנוא את ג'ו, ומכיוון שהמחשבות שלו מלוות בקולו את הסדרה כולה, קשה מאוד להשתחרר מנקודת המבט הפנימית שלו ולשפוט אותו בכלים אובייקטיביים. וכאן טמון סוד ההצלחה של "את", שאחרי שעלתה בנטפליקס הפכה לאחת הסדרות הנצפות ביותר בפלטפורמה. המחשבות של ג'ו הן גם החלק שכתוב באופן הכי מוצלח, כששאר השחקניות והשחקנים נאלצים להתמודד עם שורות דיאלוג די מטופשות.
בעונה השנייה ואחרי שהשאיר מאחוריו בלגן מדמם בניו יורק, ג'ו עובר ללוס אנג'לס, מקום בו ההתנשאות התרבותית שלו רק תופסת תאוצה. בארץ האינסטגרם, ג'ו (שעכשיו קורא לעצמו וויל) מרגיש זר מאי פעם, אבל מהר מאוד מצליח להיטמע בסביבה ולזייף חיבה ועניין באחרים. בכל זאת, זה מה שהוא עושה הכי טוב. אבל החיבה והעניין האלה הם לפעמים כנים לחלוטין, וג'ו ממשיך לבלבל את הצופים עם הזיגזוג הקיצוני שלו בין מוסר לחטא. הוא רוצח, אבל הוא יגן בחירוף נפש על השכנה בת ה-15 שלו אם הוא חושב שהיא נמצאת בסכנה. והפעם, ג'ו גם לא כל כך רוצה לרצוח. מושא האהבה שלו הפעם היא אישה צעירה בשם לאב. כן - Love, על כל המשמעויות המטאפוריות. ויקטוריה פדרטי, שעשתה עבודה נהדרת בתור נל ב"מי מתגורר בבית היל", עושה כאן תפקיד הרבה פחות טוב, אבל שוב - פחות באשמתה ויותר באשמת התסריט שיוצק מורכבות ועומק אנושי רק לדמותו של ג'ו בערך.
אם כל זה נשמע כאילו העונה השנייה של "את" היא יצירה טלוויזיונית לא טובה, זה בגלל שזה כמעט נכון. כמו רוב הסדרות שהן גילטי פלז'ר, גם במקרה של "את" קשה באמת להכריע. העונה השנייה פחות טובה מהראשונה, זה בטוח. אפילו משמעותית פחות טובה. אבל כל מה שגרם לאנשים להידבק למסך בעונה הראשונה למרות כל הפגמים הבולטים, עדיין נמצא, ובשלב מסוים של הצפייה כבר אין דרך חזרה. העולם של "את" מסוגנן כאילו הוא מתקיים בספר - כל האנשים יפים, התאורה הרכה מספקת תחושה של פנטזיה והעובדה שכל העלילה נחווית דרך המוח הלא שפוי של ג'ו רק תורמת לכך שהצפייה מרגישה כמו הזיה אחת מתמשכת. זה טוב? זה רע? מי יודע? מה שבטוח הוא שברגע שנשאבתם לתודעה של ג'ו, תרגישו כאילו אתם כלואים בתוך הכלוב שלו - אין דרך לצאת ממנו, ואולי זה בעצם לא כל כך נורא, כשמולכם הפרצוף היפה והמשחק הכל כך משכנע של בדג'לי, שבאמת קשה לדמיין מה היה עולה בגורל הסדרה אם הוא לא היה מלוהק בתפקיד הראשי.
למרבה המזל, "את" היא סדרה מודעת לעצמה, וגם העונה השנייה מלאה ברפרנסים די מצחיקים לתרבות הפופולרית והשיח הפוליטי-תרבותי של ימינו, אפילו יותר מהעונה הראשונה. כל אלה מקלים על רגעי הרצינות התהומית שנעים בין מצמררים ומפתיעים לבין מגוחכים לחלוטין, למרות שהזרימה הכללית של העונה, בניית הדמויות ובעיקר הליהוק - עובדים פחות טוב העונה.
מה ש"את" עדיין עושה באופן די מרשים, הוא להכניס בין השורות שאלות גדולות יותר על מוסר, על איך העבר הטראומטי משפיע על מי שאנחנו, ובעיקר האם אדם שעושה מעשים מפלצתיים יכול להיות בעצם איש עם כוונות טובות וטהורות, שהחיים (פלוס כמה הפרעות נפשיות) ניתבו אותן למקומות מעוותים שהוא לא מצליח לשלוט בהם. ג'ו נאבק בעצמו עם השאלות האלה במהלך העונה. אם תשרדו עד הסוף, תגלו תשובות די ברורות לכל השאלות האלה, שחלקן נענות ממש בשניות האחרונות של העונה.