לונדון, 1985, הגיבורה היא אישה בשם ג'ואן. אם תשאלו את הפוסטר, ג'ואן היא "אמא, מאהבת, שקרנית, גנבת", אבל צריך לומר את האמת - מדובר בראש ובראשונה באישה שמהופנטת מאוד בקלות מיהלומים.
ג'ואן (סופי טרנר, "משחקי הכס") היא אמא לבת צעירה בשם קלי. כשבן זוגה ואב בתה המפוקפק מסתבך עם העולם התחתון ונעלם במפתיע, ג'ואן מחליטה לברוח עם בתה על מנת לשמור על ביטחונן. היא מבינה שאין בידיה ברירה אלא למסור את קלי לרווחה, שתעביר אותה למשפחה אומנת רק עד שתוכל לעמוד שוב על הרגליים, ובינתיים הולכת לגור אצל אחותה ומחפשת עבודה מסודרת. כשג'ואן סוף סוף מוצאת אחת שכזו, בחנות יהלומים, היא מגלה שהמנהל הוא מטרידן ואנס בפוטנציה. ג'ואן מחליטה לעזוב, אבל כאמור - ג'ואן היא בראש ובראשונה אישה שמסתנוורת מיהלומים די בקלות, ובהחלטה של רגע היא לוקחת עמה כמה מאותן אבנים; מכאן, הדרך למטה קצרה מאוד.
הדרך מתקצרת עוד יותר כאשר גיבורת סיפורנו נתקלת בבויזי (פרנק דילן, "הארי פוטר והנסיך חצוי-הדם"), סוחר עתיקות סלאש גנב מצוחצח. הם מתחברים, ובויזי הופך להיות מעין מנטור עבורה - הוא חונך אותה ומלווה אותה בדרך להפוך מאישה שגונבת לאישה שהיא גנבת, הפעם במשרה מלאה. בויזי מלמד את ג'ואן איך לפעול בלי להיתפס, איך למכור את הסחורה שלה וגם מלמד אותה תמיד לספור את הכסף בתום העבודה. ג'ואן משתפשפת ומתמקצעת בתחום הקריירה החדש והשנוי במחלוקת, תוך שהיא מנסה ללא הצלחה להשיב אליה את בתה קלי - שנמצאת ברקע לאורך כל הדרך, והיא שנותנת לג'ואן עוד ועוד מוטיבציה להרוויח מספיק כדי להתייצב ולהחזיר אותה לחיקה.
"ג'ואן", המיני-סדרה בת ששת הפרקים שזמינה ב-HOT, yes וב-FreeTV, מבוססת על ספר הזיכרונות של האישה האמיתית ג'ואן הנינגטון שהייתה גנבת מפורסמת (או כך היא לפחות מעידה על עצמה). זה פרט מידע קריטי, מפני שהוא מסביר לא מעט על טיבה של הסדרה החדשה. כי אפשר להגיד ש"ג'ואן" כמעט ולא עומדת בזכות עצמה - הצפייה בה מרגישה כמו צפייה בפריקוול לסדרה אחרת, שמתארת את האוריג'ין סטורי של אחת מהדמויות. דמיינו: ביקום מקביל יש להיט ענק שבו הנבלית הראשית היא גנגסטרית בשם ג'ואן, ראש עולם הפשע הלונדוני של שנות האלפיים. "ג'ואן" המיני-סדרה היא מעין פרס למעריצים המסורים שרוצים ללמוד עוד קצת על הדרך שעברה אותה אישה, שהביאה אותה למעמד שבו היא נמצאת היום. "ג'ואן" היא דברי ימי חייה, קצת כמו "קרואלה" שיצא לפני כמה שנים, שהתחקה אחרי סיפורה של קרואלה דה ויל.
ובכן, לא להיט מדומיין אלא מציאות: ג'ואן הנינגטון היא אישה אמיתית שהייתה פושעת. כותרת ספר הזיכרונות שלה אף מכתירה אותה בתור גנבת התכשיטים "הידועה ביותר לשמצה בבריטניה" (תרשו לי לתהות עד כמה זה נכון, כשאין לך אפילו דף בוויקיפדיה, אבל בסדר). אניווי, משמעות הדבר היא שהסדרה "ג'ואן" פשוט לא מספיק מעניינת. אם היינו כבר מכירים, אוהבים ומתעניינים בג'ואן הבוגרת, בין אם בתור האישה האמיתית ובין אם בתור דמות בסדרת להיט - היה יכול להיות מעניין ואפילו מרתק להתחקות אחר הדרך שעברה, לראות איך ולמה נכנסה לעולם הפשע ועם אילו קשיים הייתה צריכה להתמודד. אבל זה לא בדיוק המצב.
כמו כן, לאורך כל שלושת הפרקים הראשונים שנצפו עבור הביקורת, דמותה של ג'ואן מוצגת בתור אישה טובה שהחיים רעים אליה; אחת כזו שכל מה שהיא מנסה לעשות מתפקשש לה, אבל לעולם לא באשמתה. הייתה לה ילדות קשה, זוגיות קשה, חיים קשים; כל מה שהיא עברה הביא אותה לעבור על החוק, לגנוב ולעשוק. זה לא היה באשמתה. אין לג'ואן שום לבטים מוסריים, הכל כשר בדרך למטרה, וכל זה הופך אותה ואת הסדרה שעוקבת אחריה לשטחית ונעדרת מורכבת, שהייתה יכולה להרים את כל החוויה בכמה וכמה רמות.
זה ממש לא אומר שהצפייה ב"ג'ואן" היא סבל צרוף. נכון, לא קל לראות את סאנסה סטארק בתפקיד שהוא לא מלכת הצפון, אבל סופי טרנר צולחת את המעבר בקלילות מהפנטת. היא יפה בצורה קיצונית, אבל לא פחות מכך - היא משכנעת ומרגשת, בתצוגת משחק שאפשר להכתיר בקלות בתור גולת הכותרת של "ג'ואן". לצידה של טרנר ניצב מי שאפשר לתאר רק בתור טום רידל הצעיר - פרנק דילן, שגילם את גרסת הנער של אדון האופל ב"הארי פוטר והנסיך חצוי הדם" (וכיכב גם בספין-אוף "אימת המתים המהלכים"). הכימיה ביניהם אמנם לא מספקת ניצוצות, אבל היא עושה את העבודה.
עוד נקודה לזכותה של "ג'ואן" היא האסתטיקה שלה. הח"מ לא גדלה בלונדון של שנות השמונים, ועל כן קשה לדעת אם מדובר בייצוג שנאמן למקור - אבל השוטים של העיר בסדרה יפהפיים, וקשה להוריד את העיניים. הלוקיישנים, הצילום והארט, בשילוב עיצוב אמנותי שצובע הכל בגווני סֵפיה שמזכירים את הפילטרים של אינסטגרם בימיו הראשונים. נחת. גם המלתחה הצבעונית והתכשיטים הססגוניים מוסיפים ליופי הכללי שניבט מהמסך ועושה נעים בלב.
אם כן, לפחות על פי מחציתה הראשונה, "ג'ואן" לא מסתמנת בתור הלהיט החדש של הסתיו. היא לא מממשת את כל הפוטנציאל שלה, ולמרות שיש בה רגעים שמצליחים לגעת במיתרי הלב - היא לא מעוררת בשום שלב חשק בלתי נשלט להמשיך לצפות גם בפרק הבא. יכול להיות שהיא נולדה לאוויר העולם בשביל מטרה אחת ויחידה: להוכיח לנו שסופי טרנר היא שחקנית ורסטילית, משכנעת ומשגעת גם כשהיא לא מגלמת את הליידי לבית ווינטרפל. המטרה הזאת הושגה.