לאנשי רשת FX יש חוש הומור קצת נבזי כבר בעצם התזמון שבו הם בחרו לעלות את המיני-סדרה "קליפד: מאחורי הקלעים של לוס אנג'לס קליפרס" ("Clipped"), שבישראל זמינה דרך דיסני+. הסדרה שצוללת אל השערוריות של מועדון הכדורסל הנלעג בליגת ה-NBA, הלוס אנג'לס קליפרס, יצאה לאור דווקא בשבוע שבו החלה סדרת הגמר בין בוסטון לדאלאס: פער שמצליח לעשות את הבלתי ייאמן ולהגחיך את הקליפרס אפילו יותר. כמו שאומרים, זה הכי קרוב שתתקרבו להופעה בסדרת גמר.
ואכן הקליפרס, למי שאינו עוקב אחרי ליגת הכדורסל האמריקאית, הוא לא רק אחד המועדונים הכושלים מבחינה ספורטיבית - עם אפס הישגים מאז נוסד ב-1970 - אלא גם אחד המושמצים שבהם מכל בחינה אחרת. מועדון שרובצת עליו "קללה" שמזוהה עם מי שהיה הבעלים שלו עד לא מזמן, איל הנדל"ן והסקנדלים דונלד סטרלינג (כאן בגילומו של אד אוניל הנהדר), שנחשב שנים לבעל הבית הכי גרוע בספורט האמריקאי.
"חשבת שתוכל לזכות בכתר עבור הליצן", אומר השחקן האייקוני לוואר ברטון ("מסע בין כוכבים") בתפקיד עצמו בסדרה, כשהוא יושב בסאונה עם לורנס פישבורן ("המטריקס") המגלם את המאמן הקשוח דוק ריברס - שהגיע לקליפרס נישא על הילת הזכייה באליפות עם בוסטון, ונוכח מהרגע הראשון לאיזה עסק ביש הוא הכניס את עצמו. תמונת הפתיחה של הסדרה, שבה ריברס נוחת בלוס אנג'לס לפני כעשור ונאלץ להזמין אובר (כי במועדון שכחו לשלוח לו הסעה) עם אוהד של הלייקרס - המועדון המצליח והאהוב של העיר - שמקניט אותו, ומיד לאחר מכן המפגש עם הקמצנות הידועה לשמצה של סטרלינג, ואז גם עם הגזענות שלו בהזמנה ל"מסיבה לבנה" בביתו, לא משאירה מקום לספקות: ברוכים הבאים למקום הכי דפוק באל-איי.
אבל ספורט הוא רק חלק מהסיפור כאן. והרי אם היה מדובר רק בעניין ספורטיבי, אפשר היה להסתפק בחמשת הפרקים של פודקאסט "30 עד 30" של רשת ESPN והעיתונאית רמונה שלבורן, שעליו מתבססת המיני-סדרה. אגב, לא הסדרה הראשונה שמקורה בפודקאסטים - ז'אנר מתפתח והולך עם סדרות כמו "WeCrashed" על אדם נוימן, "הפסיכיאטר מהדלת ליד" או "עלייתה ונפילתה של אליזבת' הולמס".
הסיבה שהמועדון הכי גרוע ב-NBA מגיע אל זירת הדרמה היא שמדובר בסיפור מפתח בהתפתחות התרבות הפופולרית בעשור האחרון - עם קלטת לוהטת שמודלפת לאתר TMZ ומכאן מתפוצצת ברשת - כמו גם בזרמי הקרקע האפלים של החברה האמריקאית, הרבה יותר מאשר בתוצאות של הקליפרס על המגרש. מיקרוקוסמוס של גזענות, פערי מעמדות ויחסי כוח ומרות. הפוסטר של "קליפד" מציג יד נשית עם ציפורניים עשויות היטב האוחזות ומועכות שני כדורי-סל משל היו אשכים. היד היא ידה של של וי סטיביאנו (קליאופטרה קולמן הממגנטת), הפילגש הצעירה של סטרלינג והביצים המטאפוריות הם שלו כמובן. סטיביאנו חיה את החיים הטובים עם השוגר דדי שלה, ועולם מעוות כמנהגו נהג. הוא קנה לה פרארי, דופלקס בשני מיליון דולר, לקח אותה לשופינג והשוויץ בה כמו הייתה חיית מחמד. ביש כסף ואין מעצורים, סטרלינג עשה זאת גם כשהוא לצד אשתו שלי, משתמש בסטיביאנו כמו שהוא השתמש בקבוצת הכדורסל שלו, או במנכ"ל השפוט שלו אנדי (קלי אוקוין, "מיליארדים"). "אם האישה שלי לא עושה מה שאני רוצה, אני לא רוצה את האישה", הוא אומר לה ומסביר לה כמה היא טיפשה.
אלא שדווקא סטיביאנו, שמעריצה את קים קרדשיאן ומוצגת לא אחת בבוז גם בסדרה, לא מסכימה להישאר במעמד הפילגש - ומכאן גם התפנית הקיצונית בעלילה וגלי ההדף הדרמטיים שמגיעים אחריה. השנה היא 2014, ובקלטת שהיא מדליפה סטרלינג נשמע נוזף בה על כך שאסור לה להגיע עם אנשים שחורים למשחקי הקבוצה. ב-NBA, ליגה שיותר מ-75% מהשחקנים בה הם שחורים, כבר לא היו יכולים להעלים עין ולסתום את האף.
הכוח של "קליפד", לפחות על פי הפרקים הראשונים שלה, אינו נמצא על המגרש. למעשה, כל הסצנה הספורטיבית עם השחקנים שמגלמים את כוכבי הקבוצה דאז בלייק גריפין, כריס פול, ג'יי ג'יי רדיק ודיאנדרה ג'ורדן, מביכה במקרה הטוב. כך גם הסימולציות של המשחקים מול היריבה הגדולה גולדן סטייט של סטף קרי ודריימונד גרין. איפה זה ואיפה השחזורים הנהדרים של "לייקרס קבוצה מנצחת" מבית HBO, שחזרה לפני שנתיים אל הצד המואר של לוס אנג'לס והציגה את עלייתה של הלייקרס - מועדון ששינה את הכדורסל והפך אותו לתופעה תרבותית בהובלתו של איל נדל"ן אחר, ג'רי באס.
"קליפד" היא ההפך הגמור, גם על המסך. המקום שבו היא מצליחה להיות אפקטיבית הוא אופן שבו היא מציגה בלי פילטרים את הקרביים של התעשייה, כשאף אחד לא חסין, משל היה זה הרוסט של טום בריידי. אין גיבורים בסדרה הזאת, רק קורבנות ונבל אחד - החל מסטיביאנו שמעוררת בוז והערכה גם יחד, דרך שלי סטרלינג בתפקיד נפלא של ג'קי וויבר, ועד לסטרלינג עצמו, שאל הנעליים המאוסות שלו נכנס מוכר הנעליים המפורסם בתולדות הטלוויזיה, אד אוניל, לנצח אל באנדי מ"נשואים פלוס". ויכול להיות שהחיבור הזה עובד גם בגלל אותו באנדי שצרוב בזיכרון, כשסטרלינג הגזען נראה כמו הגרסה המולטי-מיליונרית שלו. דמות גסה שעושה מה שבא לה ושכולם יקפצו. דמות שעד שבא האינטרנט והרשתות החברתיות, יכולה הייתה להתקיים ולא נדרשה לתת דין וחשבון לאיש.
האם זה סוף הסיפור? ממש לא. גם היום, עשור אחרי הפרשה, אין אפילו בעלים אחד מתוך 30 הקבוצות בליגת ה-NBA שהוא אפרו-אמריקאי (היה אחד, מייקל ג'ורדן, וגם הוא כבר לא). סטרלינג אמנם נבעט החוצה עם מצנח זהב של שני מיליארד דולר, אבל הדרך עוד ארוכה. מה יגיע קודם? שינוי אמיתי במאזן הכוחות או זכייה של הקליפרס באליפות? תלוי מה מצב הקללה.