בהגרלת הלוטו שהיא החיים בישראל 2024, גיבורי "לוחמים" הם בגדר המספר הנוסף. הנתונים השקופים של כל "הותר לפרסום", כאלה שהיינו מקדישים להם תשומת לב נרחבת יותר אלמלא מציאות שמכניסה כל כך הרבה סוגי מספרים אחרים לסדר היום שלנו. והסדרה התיעודית בשלושה חלקים של קשת 12, שיצר גל רז, מספקת לא רק את יחסי הציבור המושלמים עבור בית החולים שיבא כחלק ממעקב אחר השיקום הרפואי של משתתפיה - אלא גם עבור צה"ל, הדור הצעיר שמאכלס אותו, הגבריות המקומית החדשה וישראל כולה.
ממש כמו הסרט עוצר הנשימה על בארי ששודר השבוע ב"עובדה", אנחנו רואים את משתתפי "לוחמים" ויודעים מה מצפה להם בלי שידעו זאת בעצמם. רק שהפעם לא מדובר בצילומי אבטחה משעות הבוקר המוקדמות של 7 באוקטובר, אלא בראיונות ותיעודים שנאספו ממש עכשיו: אף שיקום של פצוע מלחמה, בטח במלחמה הנוכחית, לא מסתיים ביום שחרורו מבית החולים. למעשה, אפשר אפילו לטעון שאז הוא רק מתחיל. אבל מעיין מולה עוד לא רואה טעם לפגוש את ילדיו שנשארו מאחור בהודו, ויואב צבעוני לא מבין למה לא מחזירים אותו להילחם עם יתר החברים. כל מי שנכנס לעזה, וגם יוצא ממנה, יוצא פצוע ברמה כזו או אחרת - ולמרות ששמענו את זה כבר מספיק פעמים בעבר, "לוחמים" בכל זאת מעניקה לנושא טיפול מעט אחר.
חלק גדול מהטיפול המרשים הזה נוגע לא למה שהמרואיינים מספרים, אלא דווקא למה שמשודר על המסך: פרק הבכורה של "לוחמים" נפתח עם בחירה אומנותית יפהפייה, של מעיין ששוקע לתוך עצמו כשסביבו כל מיני זמרים, מבקרים ויוסף חדאד. בהמשך, כשהוא משחזר את הסיפור שאפילו אשתו עוד לא שמעה במלואו, אין אופציה לא מטרגרת לכנות את זה חוץ מ"מפוצץ את המוח": הודות לתיעוד המבצעי של דויד ריבייב, שנפצע יחד עם מעיין באותה תקרית, הדרמה שהתרחשה בעומק עזה מוצגת לנגד עינינו באופן אותנטי ובלי טיפת שחזורים דרמטיים. זו כמובן לא הסיבה שבגללה בעלי התפקיד הזה מסכנים את עצמם, אבל בנסיבות המצערות שנוצרו גם החומרים האלה מהווים נכס ענק. ה"שמע ישראל" נזעק באמת, ולקלישאת ה"בכלל לא הרגשתי שנפצעתי בעצמי" יש הוכחה מנצחת.
סביב סיכומי השנה העברית התעוררה התחושה שלא השתנו דברים מאז 7 באוקטובר, או לפחות לא מספיק. כנראה שזה בגלל שהאירוע עדיין בשלביו הראשונים. אבל אם שינוי כזה יגיע - שינוי גדול בהרבה מעניינים פוליטיים-חברתיים נקודתיים - הלוחמים של "לוחמים" יהיו המקום שצריך לשאוף אליו. הדרך לשם כבר מתחילה להיסלל, יעידו על כך המפגשים השגרתיים (והמבלבלים) כל כך של המשתתפים עם ישראלים אסירי תודה שרק רוצים לחבק אותם, וכדאי מאוד שגם יואב צבעוני יחכה לנו באיזשהו אופן בקצה שלה. בין פסל החימר של מפלצת שמגלה את כל מה שצריך לדעת, החשיפה שהוא כבר מתאמן למשחקים הפראלימפיים ובעיקר המשפט "תבדוק עכשיו מה עם הבולבול", ברור שזו דמות שעוד תעשה דברים בטלוויזיה.