אחד המסעות הטלוויזיוניים המתישים והחרושים ביותר של העשור האחרון הוא החיפוש אחר "משחקי הכס" הבאה. הוא נגדע, לפחות באופן חלקי, על ידי החיפוש אחר "יורשים" הבאה. ההשוואה הזאת - שנוכחת החל מהייפ המבקרים, דרך התסריט השנון ועד השיבוץ החדש במשבצת ראשון בערב היוקרתית של HBO - היא המרכיב הכי משמעותי בנרטיב שהולך ומתהווה סביב "התעשייה" ("Industry"). סדרה פיננסית שהיא לא על כסף אלא על כוח, דרמת פרסטיז' שחלק גדול מההתמכרות אליה נובע דווקא מהסמי-פורנוגרפיה.
"התעשייה" הבריטית-אמריקאית, שעונתה השלישית זמינה בישראל ב-yes ,HOT וסלקום TV, היא עוד מקרה מובהק של סדרה פנים-תעשייתית שקשה מאוד לעקוב אחרי המונחים והמהלכים שבה אם אינכם מהתחום - אבל לא באמת צריך. על קצה המזלג: עולם ההשקעות והטייקונים מתווך לנו בעיקר דרך עיניהם של שלושה עובדים צעירים, החברים שהם אויבים הארפר (מיהאלה), רוברט (הארי לוטי) ויסמין (מריסה אבלה). השלישית, בפער הדמות המעניינת, המוצלחת והמושכת ביותר בסדרה, היא גם זו שסוף כל סוף מקבלת את המושכות הדרמטיות בעונה החדשה שלה.
בעוד שהפזילה של אבלה לעולמות הקולנוע לא ממש הועילה לה, עם גילומה של איימי וויינהאוס בסרט הכושל עליה, הסיבוב השלישי של "התעשייה" מחזיר אותה לעמדת אחד השמות הכי לוהטים בעולם המשחק. אבל יכולותיה הדרמטיות של השחקנית הן כאין וכאפס לעומת המהלכים העלילתיים שמגבים אותן, כאלה שבניגוד לסדרות שהאטו (בואכה התרסקו) בשלב זה של חייהן - "הדוב" - דווקא מורכבים כאן בארסיות ובתבונה. "התעשייה" נמצאת בשיא כוחה לא כשהיא מנסה לרשת את "יורשים" יותר משירשה אותה גם ככה, למשל עם עלבונות צולעים בסגנון "תומאס אדיסון של הפדופיליה", אלא דווקא כשהיא מעבירה סיפור שלם ומסעיר בשתי מילים בלבד: "איבדתי לקוח".
היד הבוטחת שהובילה את "התעשייה" בשתי עונותיה הראשונות נשארת בתמונה, אך פינוי הזירה עם ירידתן של דרמות מובילות אחרות מאפשר לה לעוף על עצמה - ובדיוק במידה הראויה. היא לא הופכת לתרגיל בימוי בלימודי קולנוע, לא מנצלת את התקציב הנדיב להימרחויות ארטיסטיות, סתם ממשיכה לעשות דרמה טלוויזיונית סבונית וממכרת, כזו שכל אחד יכול לעקוב אחריה גם אם הוא נרתע מהנושאים המסובכים שבמרכזה. המקסימום סטייה תסריטאית שתמצאו בה, מלבד סצינות העירום הרבות והגרפיות, הוא ההחלטה לפעול כמו כל דרמה עכשווית אחרת ולהקדיש פרק שלם לאחת מדמויות המשנה בהמשך העונה. והגיוסים החדשים לעונה הזאת, קיט הרינגטון ("משחקי הכס") ושרה גולדברג ("בארי"), מראים עד כמה HBO מאמינה בה. כי בדיוק כמו "הדוב", "התעשייה" לוקחת סוגה ברנז'אית והופכת אותה לטלוויזיה נגישה, קצבית, מעוררת חרדה ועוצרת נשימה. ובניגוד אליה, היא ממשיכה לנהוג באחריות כלפי צופיה לכל אורכה.