"המעון" (The Residence), הקומדיה החדשה של נטפליקס, נוצרה בהשראת ספר בעל אותו שם על בעלי התפקידים השונים בבית הלבן. אבל כדי שזה יהיה חומר לטלוויזיה, היא הוסיפה גורם משמעותי: גופה. "132 חדרים, 157 חשודים, גופה אחת", מודיע הסלוגן לתעלומת הרצח מבית היוצר של שונדה ריימס - ומתוך אותם 157 חשודים, נשיא ארצות הברית הוא כנראה האדם הכי פחות רלוונטי שם. זהו סיפורם של המשרתים וגם של כמה אדונים, ובעיקר של החוקרת הייחודית שמנסה להיות אבן דרך נוספת בקורותיו של הבלש התרבותי. אם יש בסדרה איזשהם עניינים פוליטיים או מדיניים, הם בגדר תפאורה בלבד.

ומה אתם יודעים, הבית הלבן הוא אחלה של תפאורה. פול וויליאם דיוויס, יוצר "המעון" (ומי שעבד תחת ריימס ב"סקנדל"), לקח את פיסת הנדל"ן הכי מפורסמת בעולם וניצל כל פינה בה - נסתרת או גלויה. כיאה לסדרה שנבראה מתוך חוזה הענק של ריימס עם נטפליקס, זה שהביא בעבר את "ברידג'רטון" ו"להמציא את אנה", גם "המעון" נהנית מעושר יוצא דופן שניכר לעין ומורגש על השלט: שמונת פרקי הסדרה נעים בין 47 דקות ל-87, שזה ממש לא מעט אבל באופן חריג לא יותר מדי. הנראות צבעונית, מפוארת, עמוסה בפרטים שלכל אחד מהם יש הצדקה. והדמויות עצמן עושות רושם של מי שנתלשו מסרט של ווס אנדרסון, עם הדיבור המהיר והחיבה לפולמוסים בלתי נגמרים על נושאים שלא באמת מהותיים לעלילה. אין ספק שמדובר בסדרה אקסצנטרית יחסית למפעלות ריימס, אקסצנטרית ומוצלחת.

עלילת "המעון" נפתחת כאמור עם רצח - לא חשוב שמות - ובעיקר עם יועצת חיצונית למשטרה שמתייצבת בבית הלבן רגע אחרי הרצח, בעיצומה של קבלת פנים מדינית חשובה: קורדיליה קאפ (אוזו אדובה), חוקרת מחוננת שהתעלומה היא הדבר השני שהכי חשוב לה. הדבר הראשון הוא אובססיית ציפורים אקראית וחביבה. מכאן עולה ובאה כמות בלתי נגמרת של שחקנים, ביניהם ג'אנקרלו אספוזיטו ("שובר שורות"), סוזן קלצ'י ווטסון ("החיים עצמם"), ג'ייסון לי ("קוראים לי ארל"), ג'יין קרטין ("מפגשים מהסוג האישי"), אל פרנקן (בתפקיד סנאטור, כמו במציאות), קן מרינו, רנדל פארק ואפילו קיילי מינוג בתפקיד עצמה. כיאה לסדרה עם קן מרינו וקיילי מינוג בתפקיד עצמה, "המעון" מגוחכת לחלוטין ומודעת לכך. לא סתם בראש הבית הלבן שלה עומד נשיא גיי, פנטזיה ליברלית מוחלטת בלי קשר למי שהיה מנצח בבחירות האחרונות באמריקה.

אחרי "קרייזי אייז" מ"כתום זה השחור החדש" מחד, והפסיכולוגית מ"בטיפול" מאידך, אדובה אכן מצליחה להפוך את קורדיליה קאפ מ"המעון" לבלשית טלוויזיונית שעוד יזכרו כאן. זה קורה על אף שמדובר בדמות מעצבנת ומעוררת רתיעה, אנטי-גיבורה שהיא אנטי לכל הסובבים אותה ולכן קשה שלא לפתח אנטי כלפיה. רק שאיפשהו סביב הפרק השלישי זה משתחרר, מתהפך, והעובדה שהצופים מעבירים כל כך הרבה זמן עם הבלשית הזאת מחלצת אותה מתחומי הקריקטורה השטוחה. "למה את עובדת קשה כל כך על משהו בלתי סביר בעליל?", שואלת אותה אחת הדמויות בפרק הסיום - ומסכמת את הסיפור של הסדרה כולה. "המעון" דורשת הרבה מעבר למה שציפיתם שידרשו מכם, אבל מחזירה את ההשקעה. יש בה המון טלוויזיה, אבל לא יותר מדי ממנה.

ויש לא מעט סיבות שבזכותן אירועי 11 באוקטובר של "המעון" - כן, ככה מתייחסים אליהם - ממכרים ומפתיעים כל כך: מפלצת הנדל"ן מנוצלת באופן שתמיד תואם את המציאות (כולל אולם הבאולינג שאכן קיים בבית הלבן); החוקים, הפרוטוקולים והכמעט-כוריאוגרפיה שעומדים מאחורי תפעול המוסד הם כוח שלמעשה מוליך את הסדרה כולה; כל השחקנים מקבלים די והותר זמן לזרוח, כולל כמה אנונימיים למדי; ויותר מכל דבר אחר, מדובר בתצוגת תכלית של עריכה. זה ניכר במאקרו, זה ניכר במיקרו, וזה ניכר גם כשהשלבים האחרונים של פיצוח הפרשה פונים לקיצורי דרך נוחים למדי. בחישוב כללי, התעלומה של "המעון" היא עדיין סיפור מושקע ותפור לעילא. 

זה לא ספוילר אמיתי, אל דאגה, אבל "המעון" מסתיימת עם שקופית לזכרו של אנדרה בראואר המנוח. כוכב "ברוקלין תשע-תשע" לוהק לתפקיד מפתח בסדרה, הספיק לצלם חלקים ממנה לפני שביתת התסריטאים - ואחרי מותו אותם קטעים צולמו מחדש עם אספוזיטו, בדיוק כפי שהוריש לו את התפקיד המכונן ב"רצח מאדום לשחור" לפני שני עשורים וחצי. זה אקורד סיום סמלי לא רק לגופו של שחקן, אלא גם לז'אנר הטלוויזיוני: "המעון" היא הצלחה לא מבוטלת בתחום תעלומות הרצח, בעיקר בגלל ההתבייתות על הנכס האייקוני והטון הקומי, והיא מגיעה כשהתחום החרוש הולך ומאבד עוד ועוד אוהדים. למרות שהיא לא מחזירה את האמון בו, היא מוכיחה שעוד יש מספיק כיוונים מצוינים להתקדם אליהם. כל מה שצריך זה חזון מספיק מקורי.