לאחר תקופה ארוכה שלא נצפתה במחוזותינו, קלייר פוי חזרה ובענק. השחקנית סיימה את תפקידה ב"הכתר" בתור המלכה אליזבת בסוף העונה השנייה, ומלבד הופעת אורח בת שתי דקות בעונה הרביעית – הופעה שגם העניקה לה את פרס האמי – לא ראינו אותה יותר מדי על המסך, הגדול והקטן, מאז 2018. בראיון חדש ל-mako סיפרה השחקנית כי היא החליטה לקחת הפסקה ארוכה אחרי ההצלחה של "הכתר". "לא ממש עשיתי משהו לאחרונה, ולא באמת עניין אותי לעשות משהו שהולך להיות ענק", הודתה השחקנית. "פשוט רציתי סוג של מנוחה ארוכה".
אז כנראה שהמנוחה עשתה את שלה, כי כעת פוי מסתערת שוב על הוליווד – ומתמקדת בנקודת החוזקה שלה: דרמות היסטוריות. מלבד הסרט "החיים המחשמלים של לואי ויין" לצד בנדיקט קמברבאץ', בו היא מגלמת אישה בתקופה הוויקטוריאנית בבריטניה, פוי מככבת כעת בעונתה השנייה של סדרת האנתולוגיה שנקראה בעונה הראשונה "שערורייה אנגלית למדי", ועונתה השנייה זכתה לכינוי "שערורייה בריטית למדי". פוי מככבת לצד השחקן פול בטאני ("וונדה-ויז'ן") והשניים מגלמים את דמויותיהם של מרגרט ואיאן קמפבל, הדוכס והדוכסית מארגייל. הסדרה, שמבוססת על אירועים אמיתיים (אך מדגישה כי חלקים מסוימים שונו או נוצרו "למטרות דרמטיות"), מתארת את סיפור אהבתם ופרידתם המלוכלך והמתוקשר של הדוכסים הבריטיים בשנות ה-60 בבריטניה.
לפני הכל, אי אפשר להתייחס ל"שערורייה בריטית למדי" בלי להתעכב על הוויזואליה המופלאה שמלווה אותה. ולא במקרה: היוצרת והמפיקה של הסדרה היא שרה פלפס ("תקוות גדולות", "עלילות דיקנס") והבמאית היא אן סוויצקי הנורווגית (שביימה בין היתר את הפרק "רייצ'ל, ג'ק ואשלי טו" ב"מראה שחורה"). ומעבר לצילום המהפנט, מה שבאמת אי אפשר להוריד ממנו את העיניים – מלבד הבעות פניה של פוי – הם האאוטפיטים עוצרי הנשימה שדמותה לובשת. זה תיעוד יפהפיה של עולם רקוב ומטונף.
הסצנה הפותחת של הסדרה היא רמז לבאות: אנו פוגשים את הדוכסית בפתחו של משפט הגירושין מבעלה הדוכס, רואים את ההשפלה שהיא עוברת על ידי ההמון, ומתוודעים אל רגע ההחלטה שלה לעלות על דוכן העדים במשפט שהוא הכל מלבד משפט צדק. אז העלילה קופצת שנים אחורה: אל היכרותם של איאן ומרגרט, ומספרת את מעשיית אהבתם ושנאתם. גם אם בהתחלה לא כל כך ברורה המשיכה של השניים זה לזה, לאט לאט הצופים נחשפים אל מערכת היחסים הסבוכה והאיומה שלהם – אבל גם אל הכימיה המדהימה של השניים, בניצוחם של פוי ובטאני הנפלאים שמגלמים אותם בצורה מעוררת הערצה.
לרגעים, הסדרה נדמית כמו מעין הצצה לראשה של "האם החורגת המרשעת", בצורה שבה אף ספין-אוף של דיסני לא יצליח לגעת לעולם. אנחנו נחשפים, מעיניה שלה, לאישיותה האיומה של קמפבל: היא אדם רכושני וקנאי, היא נקמנית, שקרנית, מלאה בעצמה ופגומה בכל רמ"ח איבריה. אבל ככל שהעלילה מתקדמת, נחשף כי עם כמה שמרגרט קמפבל היא אדם נוראי, בן זוגה איאן גרוע ממנה. הוא אלכוהוליסט ושקרן, אלים פיזית ורגשית, הוא חד לשון ויודע בדיוק איך לפגוע בנקודות התורפה של מרגרט - וכל המילים האלו אפילו לא מתחילות לתאר כמה גועליים הם השניים האלה. באמת. "שערורייה בריטית למדי" מלאה בדמויות דוחות להפליא, ותגרום לכם לרחם על כולן ולשנוא אותן בעת ובעונה אחת.
אחרי מערכת יחסים קשוחה שכוללת בגידות על ימין ועל שמאל משני הצדדים, צרחות, היעלמויות, הלוואות כספים חוזרות ונשנות, סכסוכים ואלימות פיזית ורגשית, וגם, מדי פעם, שנינויות, צחוק ואהבה, סיפורם של הדוכסים מארגייל מתכנס לכדי משפט גירושין ציבורי. במסגרתו, איאן מבקש גט ממרגרט בהתבסס על בגידות חוזרות ונשנות, כשבמרכז הראיות תמונת פולארויד מפלילה של מרגרט באמצע אקט מיני, עם גבר שאינו בעלה. רגע לפני כן מודה קמפבל כי היא "נהנתה" מהמעשה וכי היא לא מתחרטת על כך, ומוסיפה את השורה הנכונה והכואבת "החוק לא אוהב נשים שלא מצטערות".
ואכן, המשפט של השניים מתנהל כקרב איום שבו כולם אשמים, אבל מפסידה יש רק אחת. זו תזכורת חשובה לעובדה שלא התקדמנו כל כך הרבה מאז שנות השישים בבריטניה, שנשים עדיין נשפטות על בסיס סטנדרטים אחרים לגמרי מגברים, וכי עד היום נשים מבוישות על בסיס אהבה למיניות ומשלמות על כך מחיר כבד. הכתובית שבסיום קוראת כי "זאת הייתה הפעם הראשונה שהתקשורת בבריטניה ביישה אישה בפומבי", ועל זה נותר לומר רק "כן, בטח" - אבל גם אם זו לא הפעם הראשונה, אין ספק כי הפעם האחרונה עוד רחוקה מאיתנו שנות אור. ועד אז? עד אז, יהיו לנו אאוטפיטים נפלאים ומשחק משובח להתנחם בהם.