התרגלנו לראות את איתי אנגל באזורים הכי מסוכנים בעולם, נכנס למדינות עוינות לישראל ומבקר במקומות שאף עיתונאי מערבי לא הגיע אליהם. בסרטו החדש שישודר הערב (שני) ב"עובדה", אנגל מגיע לראשונה ללב דמשק בפעם הראשונה - ולקראת השידור, פרסם העיתונאי תמונה שלו מהמסע בבירה הסורית שגררה תגובות רבות בעולם הערבי.

"כשהייתי שם הכל הלך טוב, הסתובבתי בכל מקום. הייתי ברחובות הראשיים, נכנסתי לשגרירות האיראנית בדמשק שפרוצה לחלוטין, לבסיסים. כולם ראו אותי ולא הסתרתי את עצמי. אפילו הייתי בתפילת יום שישי במסגד", סיפר אנגל בריאיון לניב רסקין ב"חדשות הבוקר". "בניגוד למה שאנחנו כישראלים חושבים, לא זיהו אותי. הם לא מסתכלים בטלוויזיה הישראלית".

אנגל הודה כי התהודה שלה זכה הציוץ שפרסם ברשת החברתית X (לשעבר טוויטר), ושהגיע לחשיפה של יותר ממיליון משתמשים, גררה תגובות רבות ומגוונות. "יש אנטי וצעקות 'תעוף מהמדינה, מה ציוני ישראלי נכנס?'. יש כאלה שכתבו 'ברוך הבא' או סורים שדיברו על שלום - וגם הם חטפו", סיפר.

"חוויתי את זה בנסיעות למקומות אבל עכשיו יותר בגלל הרשתות החברתיות. זה חלק מהעבודה אבל אסור לשכוח שהם לא ראו את הסרט, בשבילם אני ישראלי ציוני שנכנס לסוריה", המשיך. "הסרט מדבר על מחשבה על התקרבות, אינטראקציה בין בני אדם. זה קרה לי באופן אישי עם אנשים שם, אמרתי להם שאני יהודי והכל בסדר. יכול להיות שחלק מהדברים בסרט הם לא יאהבו, אבל חלק מהדברים יגרמו להם להבין שזה ניסיון לתעד משהו שהסורים עברו".

בשק הסכנות שלך רק סוריה ביום שאחרי אסד הייתה חסרה.
"הייתי חמש פעמים בסוריה עוד לפני כן, אבל אף פעם לא הייתי בדמשק. זה היה מחוץ לתחום בגלל אסד והמודיעין שלו. כרגע, כשהמשטר הזה נפל, חשבתי שזו הזדמנות".

איך דמשק?
"היא מאוד מעניינת, מהרבה בחינות היא סימן שאלה. הגיע אל-ג'ולני, ג'יהאדיסט, שמציג עצמו כפתוח לכל הדתות שרוצה לשלב את הכולם. הוא מחמיא ליהודים, לנוצרים, לדרוזים. יש סימן שאלה גדול אם הוא יכול להשתנות, אני חושב שכן אבל אני לא יודע אם כך גם לגבי החיילים שלו. הם מתחילים לגלות סימנים של עצבנות. העיר העתיקה מאוד יפה, שוקקת חיים. לא מקבלים אינדיקציה שהייתה מלחמה. הסתובבתי שם, בין היתר, עם אדם יהודי שהוא חלק מהקהילה שם. נותרו שם בסה"כ שבעה והוא הצעיר, בן 74. טיפוס בלתי רגיל שלא מסתיר את דתו, כולם מחבקים ואוהבים אותו. הוא סיפר שגם בזמן אסד, כשהיו האיראנים וחיזבאללה, הם היו מברכים אותו 'שלום עליכם'. היו כמה הפתעות במסע הזה".

ברושם שקיבלת, זו סוריה אחרת שישראל אולי תוכל לחיות לצידה בשלום?
"משהו חדש מתחיל ללא ספק, אנחנו עוד לא יודעים מה הכיוון שלו. זה נכון בעבורנו, אבל גם לסורים. אני רואה את זה כהתפתחות אופטימית, הכי נורא היה שאסד שלט שם. הוא תיווך את הציר השיעי מאיראן, דרך עיראק והמשטר שלו ועד לחיזבאללה. זה היה האיום הקיומי הכי גדול עלינו. כרגע זה הוסר וזה פנטסטי, אי אפשר לקבוע שהאנשים שבאו במקום הם הכי סיפמטיים אבל הם רוצים משהו אחר. יש לא מעט סורים שרוצים שישראלים יסתכלו עליהם. יש סורים שמתעצבנים שהייתי שם, אבל יש כאלה שרוצים שננסה לעשות ביחד משהו שלא עשינו. בכל פעם שפניתי לחיילים ושאלתי אותם על ישראל, בלי שידעו שאני ישראלי, התשובה הייתה שאין להם משהו נגד ישראל. הם דיברו נגד רוסיה, איראן, חיזבאללה - אבל לא ישראל. נראה שהם ממש קיבלו הוראה לדבר ולהתנסח ככה, כרגע לא להציב את ישראל כאויב".

אתה מרגיש שבסוריה יש קרקע פורייה ליחסים אחרים?
"תמיד אסתיר את הישראליות שלי אבל אנחנו לא כל כך עניין שם. יש להם כל כך הרבה בעיות, אל-ג'ולני מנסה לבסס את המשטר החדש ונתקל בבעיות. אנשים מתחילים להתאכזב ממנו. ההערכה שלי היא שמחצית מהאזרחים בסוריה לא מבסוטים ממנו. למשל הכורדים שלא רוצים להעניק לו את נשקם. הכורדים הם 30 אחוזים משטח סוריה. הנוצרים מתים מפחד שתהיה מדינת שריעה אסלאמית. ישראל לא בסדר העדיפות, גם מה ביחס למה שקורה בעזה. יש חוסר סימפטיה בין-לאומי למה שישראל עושה אבל אין סימפטיה לחמאס. מבחינתם הם חלק מהציר האיראני. אין אוטומט שישראל זה האויב ושהם בעד אנשי חמאס. כשאתה שואל את ישראל יש תמיהה, בניגוד למקומות אחרים לא הייתה התנפלות על 'האויב הציוני'. הייתה תמיהה שהעלנו את זה, והתשובות נכון לעכשיו, זה לא לרדת על ישראל".

זו הייתה הפעם הכי אופטימית שלך בסוריה?
"לא חששתי ממלחמה כמו בביקורים קודמים, כי הביקורים הקודמים היו בחזית מול דאעש. אנשים שהכרתי נהרגו והחזית הייתה ממש מולי. באתי אחרי שהמלחמה הסתיימה, יש מקומות שיש מעשי נקם נגד אנשי המשטר הקודם, אבל בעיקר יש חיים. הלחץ היה אם מישהו יזהה אותי ולא אבוא לו בטוב, זה לא קרה. יש חשש פנימי אבל בסופו של יום תהיתי אם זה סרט שהכנסתי את עצמי אליו או שהיה חשש אובייקטיבי. הנסיעה עברה חלק, אבל אי אפשר לדעת מה יקרה עכשיו עם הרשתות החברתיות".