דפנה ליאל
"הכל התחיל לפני יותר משנתיים, בסוף 2018, כשראשי המפלגות החליטו לפזר את הכנסת. היינו בזמן הזה במשכן. נכנסתי למזנון הכנסת וראיתי שכל הכתבים הפוליטיים יושבים כבר ביחד ואוכלים. הם היו נורא שקועים באיזו שיחה. ראיתי שנורא צפוף שם, אז הלכתי להתיישב לבד. פתאום יצאה ההודעה שהחליטו על בחירות. תוך שנייה העברתי למערכת והמערכת רשמה 'פרסום ראשון'. מערכת הבחירות התחילה בידיעה ראשונית שלנו, וזה רק כי לא היה לי מקום לשבת ואף אחד לא שם לב אליי. היה לי רבע שנייה להקדים את כולם".
מיכל פעילן
"הזיכרון הכי חזק ומשפיל שיש לי זה מבחירות אפריל 2019. עמדתי מחוץ לביתו של גנץ וחיכיתי שייצא כדי שנוכל לשאול אותו שאלה ואביא את הדבר החשוב לאולפן. ראינו את שער החניה שלו מתרומם וכולם צעקו, 'הוא יוצא, הוא יוצא'. רצנו בטירוף, העפתי את כולם, נצמדתי אליו למכונית. החלון לאט לאט נפתח ואמרתי: הנה, אוכל לשאול אותו את השאלה הנכספת. הוא פתח קצת את החלון, דחפתי לו את המיקרופון, שאלתי, אלא שתוך שתי שניות החלון נסגר חזרה והוא נסע. אחרי השש שעות שהעברתי מחוץ לבית שלו, אפילו סינק קטן לא קיבלתי למשדר".
אדוה דדון
"אפריל 2019. מה שנקרא, מהפך. כולנו חשבנו שעכשיו ארבע שנים יהיה לנו שקט, אין יותר בחירות. בני גנץ עולה למה שהוא חשב נאום ניצחון. כל התקשורת בטירוף, צוותים זורמים, כולם רוצים להביא את התגובה שלו, חושבים שהוא ניצח. גם הוא חשב. אמרתי לעצמי שאין מצב שאני חוזרת משם בלי תגובה שלו. צעקתי לו: 'בני, בני', כאילו הוא חבר שלי. הוא הסתובב, חשב שזו איזו מעריצה שרוצה להצטלם איתו. שלפתי את המיקרופון ושאלתי אותו: מה תגובתך? אני אפילו לא זוכרת מה הייתה השאלה, כל כך התרגשתי שאני מצליחה לראיין אותו. כך הייתי הראשונה להביא את תגובתו של גנץ. גנץ סחבק - אם אתה קורא לו בני, הוא מסתובב".
עמליה דואק
"בבחירות 2013 הייתי כתבת מתחילה. אמרו: טוב, כתבת מתחילה, נשלח אותה למפלגה קטנה שלא ברור מה הסיכויים שלה, שתיתן פריצה אחת או שתיים - זאת הייתה מפלגת יש עתיד. השעה 22:00 בערב התקרבה והתחילו להבין שיאיר לפיד עומד להביא הישג מנדטים מרשים מאוד. קיבלתי טלפון מהעורך הראשי, גיא סודרי, שאמר: 'תקשיבי, תתחילי ללמוד את השמות לא רק של מספרים 1 עד 10, אלא 10 עד 20'. זה היה שיעור לכולנו ולכל המערכת, שאתה לא באמת יכול לצפות איך הלילה הזה יסתיים".
מוחמד מג'אדלה
"הגעתי בפעם ראשונה לשידור. התיישב איזה בחור ערבי בפאנל וכולם הסתכלו: 'מה הוא רוצה מהחיים שלנו?'. בשעה אחת וחצי בלילה, כשכולם מרכיבים ממשלה מהמדגמים, רע"ם לא עוברת, מנסים להבין מה הולך. באתי ואמרתי להם: חבר'ה, בוודאות, רע"ם עוברת את אחוז החסימה. יש עוד ארבעה מנדטים בפנים. אנשים הסתכלו כזה: מי הערבי הזה, מה הוא רוצה מהחיים שלנו עכשיו? יום אחרי הבינו שצדקתי, הבינו מי הבחור הזה - וכל השאר היסטוריה".
עופר חדד
"בחירות אפריל 2019. בערך בשמונה וחצי בערב ניגש אליי אחד מיועציו הבכירים של נפתלי בנט. הוא שאל, 'מה קורה אצלכם במדגם?'. בשעשוע מוחלט אמרתי לו: ממה שאני מבין אתם לא עוברים את אחוז החסימה. הוא התחיל להחוויר והצלם אמר לי, 'די, אתה רע'. אמרתי לו: בסדר, תן קצת ליהנות, בטוח הם יעברו, חמישה מנדטים הם יביאו. כנראה שניבאתי. אחרי כמה ימים הוא כתב לי, 'אתה היחיד שאמר לי בזמן אמת שלא עברנו את אחוז החסימה, כנראה שהמדגם שלכם הכי טוב'. לא סיפרתי לו, נהניתי לשמור על ההילה של הדיוק".
יאיר שרקי
"במערכת הבחירות השנייה בחיי, 1999, הייתי בן שש. הייתי ילד סקרן כבר אז לפוליטיקה, לא יודע להסביר את זה. היה לי סטיקר מעל המיטה - 'רק נתניהו'. יום אחד ראיתי שפתאום מתחילים לדבר על ביבי. הייתי מאוד מודאג, מי זה הביבי הזה פתאום שמדברים עליו? שאלתי, ביבי ונתניהו זה אותו אחד? התשובה שהייתה שכן. הפסידו את אותן בחירות, אבל זאת הייתה התובנה הפוליטית הראשונה בחיי".
