תעשיות הטלוויזיה והקולנוע אמנם מנסות בשנים האחרונות להקפיד על גיוון בייצוג של יחסי מין בין מגדרים ומוצאים שונים ותצוגה שוויונית של עירום גברי ונשי, אבל אי אפשר להתעלם מכך שיש איבר אחד שחסר במיוחד על המסך: הדגדגן. סצנות שמתייחסות אליו ישירות כמעט ואין בנמצא, ואלו שעושות את זה בעקיפין (באמצעות אוננות נשית או מין אוראלי המבוצע באישה) לא בהכרח נוגעות בו, תרתי משמע.
קמפיין חדש בשם "מבחן הדגדגן" (The Clit Test) מציע להציב אמות מידה חדשות בכל הנוגע לבחינה של יצירות מדיה כמו טלוויזיה, קולנוע, ספרות ומוזיקה. כשם שמבחן בכדל בודק ייצוג נשי ראוי (ביצירה צריכה להיות סצנה של שתי דמויות נשיות בעלות שם אשר משוחחות על נושא שאינו קשור לגבר), כך מבחן הדגדגן מציע לבדוק ייצוג ראוי של מיניות נשית - למשל, האם ביצירה יש יד או ראש שנעלמים מתחת לשמיכה, או האם ישנה התייחסות ספציפית לאוננות נשית.
לפי הנשים שעומדות בראש הקמפיין, פרנסס ריינר מגלזגו ואיירין טורטג'דה מלונדון, לפחות 80 אחוז מהנשים בעלות הדגדגן צריכות סוג של גירוי שלו כדי להגיע לאורגזמה, אך במדיה זה פשוט לא נוכח. עינוג נשי, הן מסבירות, בדרך כלל שקול ליחסי מין "נורמליים" עם חדירה ומעט מאוד משחק מקדים. "ההשראה הייתה חיים שלמים של צפייה בסצנות סקס גרועות על המסך", הסבירה ריינר בראיון למגזין Dazed. "באוניברסיטה קראתי דו"ח משנות השבעים שקבע כי רק 1.5 אחוז מהנשים מאוננות באמצעות חדירה, בעוד 86 אחוז פשוט נוגעות בוואגינה שלהן מבחוץ, והשאר עשו גם וגם. נדהמתי לקרוא את זה משום שזו הייתה הפעם הראשונה בה שמעתי שהדגדגן הוא השחקן העיקרי, ועד אז פשוט התעלמתי ממנו. ולמרות זאת, מאז ועד היום אנחנו עדיין מתנהגים כאילו נשים מתחרפנות מחדירה".
לטענתה של ריינר, האשמה העיקרית לכך נעוצה ביצירות מדיה פופולריות שמציגות גברים סיסג'נדרים הטרוסקסואלים, ובהן מין פירושו משחק מקדים (אם הנשים בנות מזל), חדירה ואז פורקן. "התסריטים הללו הם הסיבה העיקרית בגללה יש פער אורגזמי בין גברים ונשים סיסג'נדרים, משום שאנשים נוטים לבצע את מה הם מאמינים שמצופה מהם. אנחנו גם יודעות שבקרב נשים סיסג'נדריות ששוכבות עם גברים יש שיעורים מבהילים של סקס גרוע, מאכזב ואפילו כואב. יש צורך לשפר גם את החינוך המיני הפורמלי שלנו, יש לנו גם קמפיינים שמוקדשים לזה".
לטענתה, הדגדגן כמעט ואינו נוכח במדיה, כאשר אחד הייצוגים הראשונים שלו היו ב"האנטומיה של גריי", שאמנם עסקה בו בתחילה אך הוא הוצא ממנה בהמשך. בשנת 2015 המצב החל להשתפר בעקבות יצירות של נשים שחורות וקוויריות, כאשר יותר ויותר יצירות שנכתבות ומבוימות על ידי נשים עוברות את אותו "מבחן הדגדגן".
באשר ליצירות שמציגות נכונה את הדגדגן, ריינר מציינת לטובה את "אנשים לבנים יקרים" שבה יש הרבה סצנות של נשים מקבלות עונג אוראלי ורפרנסים לאוננות נשית ("מישהי יצרה איתנו קשר ואמרה שזו הפעם הראשונה שבה היא חשה בסדר לגבי איך שהיא גומרת"); את הסדרה "מסטיק" (Chewing Gum) של נטפליקס, בה דמותה של מיקיילה קול (שכיום מככבת ב"להרוס אותך", אותה יצרה) היא טינאייג'רית חרמנית שלא יודעת כלום על סקס ומעדיפה מין אוראלי על פני חדירה; ואת הקומדיה "This Way Up" של אשלינג ביי, הכוללת סצנה בה הדמות המרכזית מקיימת יחסי מין עם גבר שכוללים חדירה, ולאחר מכן הוא שואל אותה האם הוא יכול לגרום גם לה להגיע לאורגזמה. "נדיר לראות סצנות שבהם יש הכרה בכך שסקס בין פין לוואגינה גורם רק לגבר עם הפין לגמור", הסבירה. מנגד, הוסיפה ריינר, בסדרה "חינוך מיני" יש אמנם סיפורים על מין אוראלי, אבל רוב הנשים שם גומרות מחדירה, וכך גם בסרט "מה הסיכוי", בו סצנות הסקס בין שרליז ת'רון לסת' רוגן מכילות רק חדירה ושניהם מגיעים לאורגזמה תוך שניות.