מיכל אנסקי אופטימית. בעיצומה של מלחמה שמותחת עד הקצה את כל מי שחי כאן, ושפגעה גם בחוסן הכלכלי של משפחתה, היא מסרבת ליפול לייאוש. "אני רוצה להרגיש שוב את הגאווה הישראלית", היא אומרת, "ואני מרגישה שאנחנו הולכים לשם. בכביש, בשירות שאני מקבלת מחברות בטלפון - יש איזו מין סובלנות יתרה. מרגישים את זה באוויר".
חמש שנים לאחר שלקתה בשיתוק הפנים שחילק את חייה ללפני ואחרי, היא יודעת משהו על הדרך חזרה ממקום של מצוקה. אולי בגלל זה אנסקי מצליחה להיות חיובית כשרבים מתקשים להרים את הראש ואת העיניים. "מבקשים להראות במקום הזה מציאות צרה, מצומצמת וקנאית, שאני לא מרגישה שום קשר אליה", היא אומרת. "יש מציאות אחרת לגמרי שמתקיימת פה, ואני מרגישה את זה כשאני נוסעת ורואה פרחים על הכביש, או כשאספתי בראש השנה את הילדות מהגן ושמעתי את הילדים שרים. בנינו פה משהו יפה, ויש מין הספד של ערכים שאני לא יכולה לקבור. כמעט בכל אספקט בחיים אני תופסת את המציאות שאנחנו חווים כמנוף לצמיחה הכי גדולה שהייתה במדינה הזאת אי-פעם. אני קמה בבוקר מלאת חיים ומוטיבציה, מגויסת כל כולי לשיקום של הארץ הזאת ולתקומה שלה. לא בא לי להגיד 'ריפוי', לא בא לי להגיד 'פוסט-טראומה'. בא לי להגיד 'כוח החיים שלנו', שזה להתעורר בבוקר עם אור, עם תקווה".
שאלה מתבקשת, את אדם רוחני?
"מאוד".
קרובה לדת?
"יש לי קרבה לדת שהיא ביוגרפית. סבא שלי הוא פרופסור לתנ"ך ומייסד חידון התנ"ך, גדלתי בבית מסורתי. אני מאוד מחוברת, אני מדליקה נרות, אנחנו משתדלים לעשות קידוש, אני רואה דברים מאוד יפים ביהדות, אבל הרוחניות שלי מתבטאת בדברים שהם מעבר לקיום או אי-קיום של מצוות. אני חושבת שזה איזשהו היגיון בריא שאני מחזיקה בו. פעם, נניח, הייתי מתכוננת לפני ריאיון ויוצרת איזה נרטיב שהיה לי חשוב להעביר, והיום אני כמעט זורקת את המציאות שלי עלייך, כי ויתרתי על האשליה שאני באמת יכולה לנהל משהו".
כי זו המציאות הנוכחית שלך, בניגוד למציאות שהייתה לך קודם, שהייתה מאוד נוצצת אולי?
"נוצצת ורווחית, אבל עברתי טרנספורמציה והבנתי שזה רחוק מאוד ממי שאני".
אנסקי נוגעת כאן בעניין שעולה שוב ושוב בשיחה: המעבר מחיפוש אחר תיקון לשיתוק הפנים – להשלמה וקבלה של השינוי. "הלכתי לעוד רופאים ולעוד סוגים של טיפולים, לעוד משהו חדשני, ופתאום היה לי קליק", היא מספרת. "הבנתי שאני בשום צורה לא איך שאני נראית, לא התדמית שיצרתי. היא מאוד שירתה אותי עד היום, הדמות הזאת - היפה, הזוהרת, המושלמת, הרהוטה - אבל היא לא חיה עוד, וקיבלתי הזדמנות אמיתית להראות מי אני".
אנשים מסביבי פירקו את הפחד מהשינוי
באפריל 2019 חזרה אנסקי ארצה מחופשה בחו"ל. במהלך הטיסה הבחינה כי צד ימין של פניה משותק, ועם הנחיתה הובהלה לבית החולים איכילוב. שם אובחנה עם פציאליס, תסמונת שמכונה גם שיתוק על שם בל. הרופאים ציפו שתחלים, אבל המצב הסתבך ("נכנסתי ל-20% שזה לא עובר להם"), ומלבד ההתמודדות הרפואית אובחנה אצלה פוסט-טראומה - בדיוק צירוף המילים שהיא לא מעוניינת לראות ככותרת של הכתבה הזאת. "אני לא רוצה שהריאיון יהיה על פוסט-טראומה, כי כולנו פוסט-טראומטיים וזה כבר רעש לבן בעת הזאת", היא אומרת. "אני לא מיוחדת בזה, אלא בזה שלא התנהגתי כאילו הכל בסדר. יצאתי לשטח וגייסתי את הכישרונות שלי, את הזמן שלי ואת הכסף שלי כדי לפעול".
אנסקי פעלה ופועלת לא רק בשביל עצמה. מאז לקתה בשיתוק היא מעורבת באספקטים שונים של פיתוח אמצעי ריפוי לפציאליס; בין השאר היא שותפה בסטארטאפ של חברת ביו-טק שמצאה דרך לשקם עצב ושהגישה לאחרונה בקשה לניסויים לוועדת הלסינקי למחקר רפואי ברמב"ם. "בעקבות הנסיבות האישיות שלי וכמות הפצועים האדירה שיצרה המלחמה, מצאנו טכנולוגיה פורצת דרך: שיטה ביולוגית אפקטיבית להאיץ את השיקום אחרי פגיעות. החל מפציעות שונות בעור ובגפיים, ועד פגיעות עצביות. זו טכנולוגיה שפותחה בחמש השנים האחרונות, וכבר הוכחה כיעילה בבעלי חיים. לקחנו החלטה להוביל מהלך עם רופאים מובילים בארץ וגם עם משרד הביטחון, אני בפגישות זום עם מנהלי מחלקות וחוקרים", היא אומרת.
מה בעצם את מביאה לשולחן?
"את הדרך שלי, את המלחמה שלי כאחת העם. אני מרגישה שאני האבא והאמא של מחלה שהיום קוראים לה בארץ 'שיתוק על שם מיכל אנסקי', וזה לא מכווץ אותי. אני גאה בזה".
התסמונת לא הייתה מדוברת לפני המקרה שלך?
"אנשים התביישו. זה נורא לא נעים, השיתוק הזה בפנים, בטח כשזה מסתבך ולא עובר. זה משבר עמוק שאפשר או לצמוח ממנו או להגיע ממש לחידלון, יש נתונים מדאיגים על אנשים שמתאבדים. אני חושבת שדיברתי עם אלפי אנשים בשנים האחרונות".
אבל קודם לכן הייתה צריכה אנסקי ללבן דברים עם עצמה. "זה פחות השיתוק ויותר החיים שלא מצליחים לחזור למסלולם", היא מתארת את הקשיים לקבל את מה שקרה. "הייתי מגיעה לימי צילום של 'מאסטר שף', וזה היה נורא. באודישנים היה לי קשה כי צילמו אותי מצד ימין, ממש התחננתי שיהפכו את האולפן. היום לא מעניין אותי".
גם אז לא הייתה הרגשה שזה מעניין אותך. נראית מאוד בטוחה בעצמך.
"כנראה עשיתי עבודה טובה, אבל הייתי חוזרת מהצילומים ובוכה במונית בדרך הביתה. הדיקציה שלי לא איפשרה לי רהיטות, גם זה היה חלק מהקושי. אני מדברת על זה בכאב, אבל נורא צמחתי מזה".
למה בעצם המשכת ב"מאסטר שף" כשאת בהתמודדות כל כך קשה עם עצמך?
"תראי, זה לא שהגעתי לשם והייתי בהתמודדות. כל החיים שלי היו מבורכים, הייתי פעמיים בהיריון, נישאתי לגבר חלומותיי והקמתי משפחה שהייתה החלום שלי".
ו…
"ולא הייתי שמחה. יש המון טריגרים, וכשמגיע טריגר זה להסתגר עם מחשבות לא מיטיבות ולא מעודדות, מה גם שלא הייתי מטופלת נפשית בשום צורה. רק המשכתי ללכת לפיזיותרפיה, להזריק בוטוקס רפואי לצד הפגוע כדי שיהיה לי קל יותר לדבר. עשיתי את זה כי הייתי בטוחה שאני נדרשת לעשות את זה כדי להיראות יותר טוב על המסך, לדבר יותר טוב. היום אני לא עושה את זה, כי אני לא משועבדת יותר".
בעונה האחרונה נעדרה אנסקי מ"מאסטר שף". היום היא אומרת שהתחושות שתיארה היו חלק מהחלטתה לעזוב - ובדיעבד רק לקחת הפסקה, מפני שהנה היא מגישה את "מאסטר שף: נבחרת החלומות" (קשת 12, מוצאי שבת) לצד השופטים רותי ברודו, אבי ביטון ויובל בן נריה. מי שבמשך עשר עונות הייתה חלק מפאנל לצד חיים כהן וישראל אהרוני מתרגלת עכשיו להוביל לבדה, והיא הייתה צריכה רגע לקבל את השינוי. "כשהציעו לי להוביל את התוכנית זה נורא הבהיל אותי. התשובה הראשונית שלי הייתה להדוף את זה, לא רציתי לחשוב על זה בכלל", היא אומרת. "אבל לאט-לאט אנשים מסביבי פירקו את הפחד מהשינוי, ואני חושבת שאחרי יומיים כבר החלטתי ללכת על זה".
גם המציאות שמסביב ל"מאסטר שף" אינה דומה לזו שהייתה כשחברי נבחרת החלומות - כולם כוכבי העונות הקודמות - עשו את הסיבוב הקודם שלהם בתוכנית. "כולנו נפלנו לתהום יחד, וכולנו נקום יחד. המלחמה לא פסחה עלי ואני לא אפסח עליה, אצור אסקפיזם ואלך מסביבה כאילו החיים המשיכו כרגיל. צריך להראות שהשתנינו, וצריך להראות שנבנה פה משהו חדש", חוזרת אנסקי למסר האופטימי שלה. "זו מדורת השבט, ואני חושבת שזו הזדמנות ליצור שפה חדשה שנותנת תקווה. זה מה שאני מנסה לעשות".
איך המפגש המחודש עם מתמודדים שכבר עשו סיבוב אחד של התוכנית? מה השתנה אצלם?
"הם נכנסו לתחום, לא זכו ב'מאסטר שף' אבל מתפרנסים למחייתם מאוכל. כל כך קשה לנהל עסק במקום הזה ואז להגיע ולהישפט עוד פעם. אז זה הרבה יותר מתוח, זה הרבה יותר אמיתי, זה מאוד מאוד מרוכז. אבל מי שמפחד מאש לא נכנס למטבח".
הייתי מפעל של איש אחד
מלבד חזרתה למסך עושה כיום אנסקי עוד המון דברים - באף אחד מהם אין תהילה, אור זרקורים או הופעות בפריים טיים. היא שותפה עם בעלה ואמה ב"מעדני הדגים של שרי הרינג" שבנמל תל אביב, מרצה בחוג למדעי התזונה במרכז האקדמי פרס, משתתפת בפרויקט אוכל חדש לילדים של חברת הפוד-טק סטייקהולדרס ומובילה את תנועת אדמות מרפא. זה, כאמור, לצד היוזמות הרפואיות שהיא מעורבת בהן - וזה דורש הסבר, מפני שהתשובה שלה לשאלה למה לקתה בפציאליס היא חד-משמעית עומס יתר: "הייתי תחת לחץ אדיר, לא תעדפתי שום דבר, הייתי מפעל של איש אחד. היה לי לוח עם רשימה של 27 פרויקטים, ואני שומרת אותו עד היום כדי להזכיר לעצמי שזו לא סיבה לגאווה אלא תעודת עניות".
נראה שהחלפת עומס אחד בעומס אחר.
"בעשייה בעלת משמעות, בעשייה חברתית. אני קמה בבוקר ולא מתעסקת בימי צילום. בכלל, אין סטרס בתוך עשייה שהיא בעלת משמעות. אין כיליון, להפך".
אז מיכל של פעם, של אירועים ולהתלבש ונוצץ - זו כבר לא המיכל של עכשיו?
"נכון, אבל אני לא רוצה לצאת בהצהרות. אני לא עושה בוטוקס, לא עושה לק ג'ל ולא עושה הרבה מאוד דברים אחרים שהייתי עושה באופן קבוע - אבל אני לא עושה אותם כי כרגע זה לא מתאים לי. אולי תהיה תקופה בחיים שבה זה שוב יתאים לי, אני לא על אוטומט עם שום דבר. מה שכן, הפסקתי לפרסם דברים שאני לא מאמינה בהם. אמרתי לא לקמפיינים, עצרתי חוזים לפני הזמן".
ולמה החלטת לאחרונה לעזוב את שוק האיכרים בנמל תל אביב, פרויקט שהיית מאוד מזוהה איתו?
"אני מסתכלת לאחור על הדבר הזה שיצרתי כשהייתי בת 26–27, רואה שהוא ממשיך יופי בלעדיי ושיש שוקי איכרים בכל רחבי הארץ - אז זה הישג ענק שלי, וזהו. אחרי 16 שנה אני לא צריכה עכשיו לקדם את זה, אני צריכה לקדם משהו אחר".
הרבה שנים היית מזוהה בראש ובראשונה עם עולם האוכל. זה כבר לא המצב?
"אני עדיין בגסטרונומיה. יועצת, מלמדת, שותפה בעסק, והאספקט התזונתי חשוב מאוד גם באדמות מרפא. אז לא התרחקתי מהאוכל".
מה זה בעצם אדמות מרפא?
"מדובר במרחבי ריפוי באמצעות שהייה בסביבות טבעיות. זה פרויקט שאני מנהלת עם השותפה שלי, נרקיס אלון. בפועל אנחנו יוצרות גינות טיפוליות בשיתוף פעולה עם קהילות בישראל".
כשאת אומרת "פרויקט", את מתכוונת לעסק?
"לא, זה חברתי לגמרי. המטרה היא להגיע למצב שאנשים יכולים לעשות דברים מיידיים ומאוד פשוטים כמו להוריד נעליים, לצאת החוצה, לעמוד על האדמה או על הדשא ולפרוק את המטען שנצבר בהם. מי שגר בעיר אולי לא מודע לכוח המרפא של הטבע, כי אנחנו עטופים בטון, אבל אנשים שגרים במושב או בקיבוץ יודעים איזה כוחות חיים עוצמתיים זה מעניק".
זה חיבור שתמיד היה לך?
"כן, ברור. אני ילדת שדה, ירושלמית, מאוד מאוד מחוברת. סבתא שלי גננית".
אגב חיבור לטבע, בחורף העלית לרשת תמונה שלך מלקקת מים מתוך עלה. הבנת למה זה יצר היסטריה?
"היו טיפות של גשם על העלים, ושתיתי מהן. זה לגמרי דברים שאני עושה בשוטף, אבל היו הרבה אנשים שעשו על זה גאגים, ואז זה תפס ברשת כמו אש בשדה קוצים. היו הערות כמו, 'את יכולה להיות מורעלת, כלב עשה על זה פיפי'".
זה מבאס?
"להפך, זה רק מחזק. אני באה להראות חיזוק וחיבור מחודש לטבע, להזכיר לאנשים שאנחנו חלק ממנו. חוץ מזה, גרמתי להרבה היסטריות בחיים. תמיד היו סערות, לפעמים בגלל איך שהדברים הוצגו בתקשורת. לא מזמן ניצחתי בתביעה, ופורסם שכאילו הפסדתי בה".
אנסקי מדברת על תביעה שהגישה נגד בעלת הדירה שלה; היא טענה שבעלת הנכס מימשה המחאת ביטחון בסך 46 אלף שקל, ערבות של שלושה חודשי שכירות, בטענת שווא לנזקים בדירה. בית המשפט לתביעות קטנות פסק שבעלת הנכס תחזיר את רוב הסכום לאנסקי ולבעלה, אך תשמור 9,600 שקל לכיסוי הנזקים. לפני כחודש, כשההכרעה זכתה לכיסוי תקשורתי, היו פרסומים שבאמת הציגו את העניין כניצחון מוחץ של בעלת הבית.
מה עשו לך הפרסומים האלה?
"זו כמעט קהות כזאת. לא שאני מתעלמת, אבל אני בוחרת לא להשקיע בזה עצבים או משאבים. פעם זה בטוח היה מפריע לי יותר, אבל עם השנים קיבלתי פרופורציות".
לא חגגתי 43, ציינתי 43
אנסקי הייתה נשואה בעבר לארכיטקט רועי חמד, והביאה איתו לעולם את בתה הבכורה, דניאלה (13). באוקטובר 2019 התחתנה שנית, הפעם עם איש העסקים אייל אמיר, אבי הבנות גבריאלי (4 וחצי) ומאודי (3).
הפרופורציות שלך השתנו גם כאמא וכבת זוג? את אחרת?
"אני אחרת, אבל אני כל הזמן אחרת".
עם כל הדברים החברתיים שאת עושה, את מצליחה גם לדאוג לפרנסה?
"באופן חד-משמעי לא כבעבר. חתמתי עכשיו על דוחות, אין לתאר את הפערים. אנחנו בכלכלת מלחמה, זו הייתה השנה הכי קשה שעברה על ישראל".
אבל את יכולה בשני קמפיינים לקנות לעצמך קצת שקט נפשי.
"נכון".
כלומר, את משלמת מחיר כלכלי.
"אני מרגישה שהכל יהיה בסדר ככל שנהיה בעשייה. אין לנו גב, ההורים שלי ושל אייל לא עשירים, אנחנו מפרנסים את עצמנו ודואגים לעצמנו, וכמו כולם במדינה הזאת מתקשים בעת האחרונה. אבל אנחנו ממש עם הפנים קדימה".
ביום כיפור חגגת יום הולדת 43. איך זה היה בשבילך?
"אני לא חגגתי, אני ציינתי. הזמנו אנשים לשתות יחד כוס יין, להיות יחד. פעם הייתי עושה אירועים הרבה יותר גדולים, מתחזקת תדמית שהייתה משרתת כנראה חסויות, והיום אין לי צורך בזה. יש לי צורך ברגעים אמיתיים".
דיברת בעבר על התקפי חרדה. את סובלת מהם כיום?
"אני לא זוכרת את הפעם האחרונה, שזה מצב טוב".
את מרגישה חזקה היום? מאושרת?
"אני מרגישה מגויסות, אני מרגישה נוכחות, אני מרגישה שלמה. אני כותבת מכתבים לנשיא, לאו"ם, ואני לא רואה בעיניים. אני חושבת שאני בדרך הנכונה".
מאז שאובחנה אצלה פוסט-טראומה נמצאת אנסקי בטיפול נפשי. "נכנסתי לתהליך ריפוי, והרבה שנים חשבתי שהוא פיזי", היא אומרת. "המטרה הראשונית הייתה להשיב לעצמי את הסימטריה בפנים ואת היופי שאיבדתי, אבל מצאתי משהו אחר. מצאתי תהליך שבו אני עובדת על הנפש שלי".
וזה הטיפול היחיד שאת מקבלת היום, או שיש גם טיפול רפואי?
"כלום, אני לא מרגישה שאני צריכה טיפול רפואי. יש לי כזאת צ'קלקה על הפנים, שכשאני מאחרת או מודאגת או באיזושהי חרדה זה כואב לי, נתפס, מתכווץ. היום זה סימן בשבילי להבין שאני נמצאת במקום שלא נוח לי, שעמוס לי מדי, שלא מתאים לי".
מה אם היית יכולה לחזור לאחור ולבטל את מה שקרה?
"הייתי עושה הכל עוד פעם, לא מוותרת על זה בחיים. זה לא מספיק מדובר, אבל אחרי פוסט-טראומה יש צמיחה. יש אפשרות להגיע לדרך המלך, לשיא שלך, לשבור את כל הדברים שמעכבים אותך ולהיות מה שבאת להיות בעולם הזה".
מה מצבך בכל הנוגע להחלמה?
"אין לי סימטריה מלאה בפנים, אם זה מה שאת שואלת, אבל מבחינתי אני בהחלמה של 100%".
יש לך שאיפה לסימטריה מלאה?
"חד-משמעית, וכל מה שאנחנו צריכים כדי שזה יתאפשר הוא חדשנות. זה בדיוק מה שאני עובדת עליו בימים אלה".
איך זה בשבילך לראות את עצמך?
"בהתחלה לא הייתי מסתכלת, לא במראות ולא על תוכניות שהשתתפתי בהן, אבל היום אני שמחה לראות את עצמי או להראות את עצמי באינסטגרם, עומדת יחפה על האדמה".
מה את אומרת כשאת מסתכלת במראה?
"אחלה מיכל".
צילום: שי פרנקו | סטיילינג: אלי מסג | איפור: טל אמית | שיער: לירז אגם | הפקה: טל פוליטי