חבורה של נערים מתגודדת מחוץ לבית הקפה. הם מתלחששים ומצחקקים בהתרגשות כשהם מבחינים במרואיין שלי, שמניף יד ומוסיף מתחת לחיוך, "שלום, חמודים". כמה רגעים אחר כך ניגשת אליו ילדה כבת 6 ומבקשת סלפי. "יו, איזו מחמאה זו שילדים קטנים באים", הוא אומר בהשתאות כשהיא הולכת מרוצה.
אתה לא רגיל לתגובות מהרחוב?
"בתחילת הדרך הייתי מבוהל מזה, כי זה היה ערימה של ילדים שקופצים עליך. אבל עם השנים אני עושה דברים שאני כמעט תמיד עומד מאחוריהם, ואז גם היחס מהקהל הוא מכבד ומרגש. צריך לדעת לבחור מתי להגיד כן ומתי לא, ואני מוכרח להחמיא לעצמי: מגיל צעיר היו דברים שלא עשיתי כי הם היו לא לטעמי. אף פעם לא אעשה משהו שיבזה אותי או שאני לא שלם איתו".
בחודש שעבר חגג ששון גבאי 77 ("עוד 7 ואני ברנדי"), ואותו חוש או מצפן לבחירת תפקידים הוא בוודאי חלק מההסבר להתרגשות סביבו; אחרי הכל, הקריירה שלו בשיאה. מי שכיכב בתיאטרון כבר בשנות ה-70, שב-1988 שיחק בהפקת הענק ההוליוודית "רמבו 3", שב-2007 זכה בפרס אופיר ובפרס האקדמיה האירופית לקולנוע כשחקן הטוב ביותר על "ביקור התזמורת" - ואז הגיע עם אותו תפקיד לבימות ברודווי בגיל שבו נהוג לצאת לפנסיה - מככב עכשיו גם ב"קוגל" (yes), וגם בעונה השלישית של "טהרן" (כאן 11).
אתה יודע להעריך כמה פרויקטים עשית?
"אני לא סופר, ושלא יישמע שחצני, אבל אני גם לא סופר כמה פסלונים קיבלתי".
אומרים שהעשיר לא יודע כמה כסף יש לו.
"אוקיי, אני אשתמש במשפט הזה. תודה לך", הוא צוחק.
מלבד מגוון התפקידים והפרסים (אל תגלו לו, אבל ארבע הזכיות שלו באופיר הן שיא של כל הזמנים), גבאי הספיק גם לשחק בשלל שפות מלבד עברית: ערבית, אנגלית, צרפתית, רוסית, גרמנית, פלמית - ולאחרונה יידיש, שפת האם של נוחעם, שהוצג כדמות משנה בעונה השנייה של "שטיסל" והפך לגיבור של "קוגל", הסדרה-בת שלה ("אני חייב לומר שהיוצר יהונתן אינדורסקי, הבמאי ארז קו אל והצלם גיא רז עושים שם עבודה נפלאה").
החיבור של גבאי לדמות סוחר התכשיטים מאנטוורפן נראה טבעי בשלב הזה, אבל בתחילת הדרך הוא לא היה מובן מאליו. "כשעשו לי אודישן ל'שטיסל' לא ידעו איך אני אתמודד עם היידיש", מספר גבאי, "אבל נתנו לי מישהו מדהים לעבוד איתו, ועד שהיידיש לא הייתה כמו שאני מדבר איתך עכשיו, לא הרפיתי. בסוף הגעתי להקראה, ואחרי שסיימתי הייתה שתיקה של איזו חצי דקה".
ו...?
"ואז הם אמרו, 'מה היה כאן הרגע?'. אלון זינגמן, הבמאי, היה כל כך נלהב שבצילומים הוא כל פעם אמר לי, 'אתה מודע למה שאתה עושה?'. מאוד אהוב עליי האתגר של לשחק בשפה שהיא לא שלי ולהפוך אותה למשהו טבעי, אבל כשאתה בתוך זה, זה כבר שלך. אתה לא חושב כמה זה מיוחד או נפלא".
איך אתה, כבן למשפחה עיראקית, חווה את היידיש?
"זו שפה שנהדר לשחק בה. עשירה, מאוד תיאטרלית, עם הומור מאוד דק. בכלל, היה לי תענוג לעשות את 'קוגל'. צללתי לעולם החרדי בבלגיה, שהוא מרתק ושונה מהעולם החרדי שלנו".
בוא נחזור רגע צעד אחורה. בעצם אתה מספר שששון גבאי הגדול הגיע בלי שום הבטחות לאודישן של דמות משנה, כמו שחקן מתחיל.
"אם אתה מספיק בטוח בעצמך, אתה יכול להגיד 'כן' גם לתפקיד שהוא לא ראשי ולא מרכזי. אגב, כמה שנים קודם עשיתי אודישן גם לתפקיד הראשי ב'שטיסל', ולא התקבלתי. החליטו ובצדק ובחוכמה לקחת את דבל'ה גליקמן, שזה לדעתי תפקיד חייו. הוא שחקן נהדר, משוכלל, והוא גם חבר. אני מאוד אוהב אותו".
תמיד האמנתי שבני אדם הם טובים. אולי זה דפקט
השיחה עם גבאי קולחת, אבל גם עמדת המרואיין אינה מובנת מאליה עבורו, וזה כבר לא עניין שהגיל או הניסיון עשויים להשכיח. הוא היה חייל, בן 20, כשהתקשורת נכנסה לחייו - וגם שינתה אותם. "יום אחד שחררו אותי מהבסיס, אמרו לי שאבא שלי חולה ואני צריך לנסוע הביתה", הוא מספר. "ישבתי באוטובוס, אחד הנוסעים קרא עיתון, וראיתי ידיעה: 'בעל מכולת נרצח'. לקחתי את העיתון מהידיים של מי שהחזיק בו, וראיתי שזה אבא שלי. לקוח רצח אותו במכולת שלו בחיפה. זה היה ממש טראומטי, והרבה שנים אחר כך נרתעתי מראיונות, מעיתונות. כי זה מה שעיתון סימל בשבילי: הוא היה מזוהה עם בשורות".
ואז זה הפך לחלק מהמקצוע שלך.
"עם השנים הסכמתי, אבל זה לא משהו שאני נהנה ממנו, לא משהו מלבב. כשאתה משחק יש דמות שאתה מסתתר מאחוריה, וכשאתה מתראיין צריך להשיל את כל זה ולהיות אתה. זה מחייב אותך להיות פיקח, חכם, נחמד, מצחיק".
כאדם שהתמודד עם אובדן טרגי, יש לך עצה למשפחות שאיבדו את יקיריהן בשנה האחרונה בתוך כל מה שקורה ישראל?
"אין לי ממש עצות, אבל אני חושב שהמפתח הוא לא לאבד את הדבר המאמין שיש בך. תמיד האמנתי שבני אדם הם טובים, לא יודע למה. אולי זה דפקט, כי אני מתכחש לדברים הלא טובים. אולי זה מבנה נפשי, אולי החינוך של הוריי".
מה בחינוך שלהם?
"החיים שלנו כילדים לא התנהלו על מי מנוחות. ההורים שלי עברו משבר, הגיעו מרמת חיים גבוהה בבגדאד למעברה, התחילו מחדש בשפה שהם לא מכירים. אבל הם התגברו. ילד לומד, ואני חושב שמתוך חיקוי למדתי להתגבר על קשיים. אבא שלי היה סוחר בדים בעיראק שלא רצה להיות בעל מכולת בישראל, אבל הוא נשאר נאמן לעבודה שלו, לרצון לפרנס, לאחריות. הוא היה קם בחמש וחצי בבוקר, הייתי שומע אותו מתפלל תוך כדי התלבשות".
איזה אדם הוא היה?
"היה לו הומור וצחוק, והיה לו גם קשה. היינו שישה אנשים בבית של שני חדרים. ועדיין, היה לו אכפת ממני. אם הייתי צריך שיעורים פרטיים ולא היה כסף, הם בכל זאת נתנו".
איך אתה רואה את זה היום, כשאתה המבוגר האחראי בבית וגם על הבמה?
"מסתכלים עליך, על גילך, על ההישגים שלך, ואתה נחשב למנטור. אז אולי אני יודע משהו, אולי עשיתי משהו נכון, אבל אני עדיין רואה בעצמי ילד. אפילו שאני כבר הורה, אני אף פעם לא שוכח את הילד שבתוכי".
אנחנו עוצרים לשתות תה, וגבאי מעיר: "תה זה אומנות. העיראקים שותים תה שחור מתוק מאוד עם הל, ואוהבים אותו עם חלב. הם למדו מהאנגלים ולמדו מההודים". הוא עצמו אימץ מההודים הרגלים לחיים, וכבר 12 שנה מתרגל מדיטציה טרנסנדנטלית, 20 דקות פעמיים ביום. "שואלים אותי מה זה עושה, ואני לא יודע לשים את האצבע, אבל אני כן יודע שזה 20 דקות שאני מקדיש לששון. עוזר, לא עוזר? אני לא מתעסק בזה. זה זמן שלי לעצמי".
ההתבגרות מעסיקה אותך?
"אני מודע לגיל שלי, אבל לא נותן לזה להגדיר אותי. אני כן מודע יותר לגוף שלי, למה שאני אוכל, ומשתדל לאהוב את החיים. אבל אני עדיין יודע להתעצבן ולהתרגז, עדיין יש דברים שאני לא אוהב בעצמי, והייתי רוצה פחות לחשוב מה אנשים חושבים עליי".
עדיין אתה חושב מה חושבים עליך?
"תראי, שחקן זה שחקן. אבל אני גם בן אדם, יש עוד דרך שאני צריך לשחרר בעצמי".
לא הייתי נוסע להוליווד כדי לחכות לתורי
גבאי צמח בתיאטרון, תחילה באנסמבל החאן בירושלים ועם הזמן בכל התיאטראות המרכזיים; כבר שנים הוא נמנה עם שחקני הבית של בית ליסין. "כל מה שאני עושה בא אחרי התיאטרון", הוא מכריז. "אני אוהב את ההבעה התיאטרלית, את המשחק היותר אקספרסיבי. גופנית ונפשית אני מרגיש טוב אחרי הצגה. הכל חי, הגוף נושם, הדם זורם. פעם היינו נוסעים המון להצגות, ויש זמן עד שמתחילה ההצגה, אז אתה ישן. החוויה הזאת של לישון מאחורי הקלעים, או על הבמה בין הצגות - זאת השינה הכי מתוקה שיש. אני מרגיש כמו ברחם, כל כך מוגן".
מתי התחלת להרגיש תשוקה לשחק?
"בילדות. הייתי ילד ביישן וחסר ביטחון, ואז השתתפתי בהצגה של הכיתה. היו לי כמה שורות בודדות בתור מוכר עיתונים, ופתאום הרגשתי משוחרר וחופשי, לא מבקר את עצמי".
דמיינת לאן זה יביא אותך?
"לא. הרצון הזה לשחק הוא חזק ממך, ואתה פשוט מחפש כל חריץ אפשרי לזה, בלי לשאול מה יהיה. אני לא התקבלתי ללהקה צבאית, הייתי במצ"ח, ופעם הגעתי עם אילן רונן (במאי תיאטרון ומנהל אומנותי - א"ו) לחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב. היינו בבגדי שוטרים, ביקשנו רק לצפות בשיעור, והמורה אמר, 'אני מרשה לכם בתנאי שתשתתפו'. לא היה לנו ניסיון או ידע, אבל עליתי לבמה. לא יודע מאיפה הגיע האומץ".
מותו של אביך השפיע על האופן שבו ראו במשפחה את הבחירה שלך במשחק?
"רציתי ללכת ללמוד תיאטרון, אבל לא הייתי בטוח, אז התחלתי ללמוד פסיכולוגיה. אבל אחי צבי ז"ל, שהשפיע מאוד על חיי, אמר לאמא שלי: 'אם הוא אוהב משחק, אז שיעשה את זה".
הפכת להצלחה בין-לאומית עוד ב"רמבו 3" בשנות ה-80, ועל אחת כמה וכמה מאז "ביקור התזמורת". זה לא פתח לך את התיאבון לחיים בחו"ל? להוליווד?
"בתחילת הדרך דיברו איתי על אפשרות לעבור, אבל הילדים היו קטנים ולא הסכמתי. גם עכשיו זה יהיה לעזוב הכל ולחכות בתור שיש בו הרבה לפניך, ולוס אנג'לס זה סוג של מדבר אם אתה לא עובד. אולי זו גם קצת פחדנות, אבל לא הייתי נוסע כדי לחכות".
יותר מעשור אחרי שזכית באופיר על "ביקור התזמורת" הגעת איתו לברודוויי. איך הרגשת כשזה קרה?
"קיבלתי אימייל עם ההצעה, וישר נבהלתי. אפילו לא ידעתי איך אשתחרר מההצגה ששיחקתי בה אז. אבל הבן שלי, אדם, שהיה רק ילד, אמר לי: 'אבא, אתה לא יכול להגיד לזה לא'. ההחלטיות שלו סגרה את הסיפור, אבל עברה כמעט חצי שנה עד שזה קרה. לקח לי הרבה זמן לדאוג לוויזה, לרישיון עבודה. הייתי כל כך עסוק שלא היה לי זמן להבין את גודל השעה, רק מאוחר יותר היה לי זמן לנשום וליהנות מזה. מי היה מאמין שדבר כזה יקרה?".
איך היה להיות פתאום ניו-יורקר?
"הסתובבתי בעיר בחזרות וחשבתי, 'וואט דה הל?'. ניו יורק היא המקום שהכי קל להתמצא בו, אבל הייתי כל כך בהלם שביקשתי ממנהל ההצגה לבוא לקחת אותי לחזרה. אחרי כמה חודשים הוא העז להגיד לי שהוא חשב, 'איזה מין בן אדם זה, מה הבעיה שלו, הוא לא יכול ללכת?'. מה אני אגיד, זה היה ריגוש גדול. נהניתי מכל שנייה וכולם פרגנו לי, חברים ומשפחה והקהל מהארץ. הרגשתי שהם התרגשו בשבילי יותר ממה שאני התרגשתי, כי זה היה סוג של גאווה".
אני מתגעגע לערכים שהיו ואינם
הנה אנקדוטה שמעידה על מעמדו של גבאי כשחקן בין-לאומי: ליהוקו לעונה השלישית של "טהרן" - שבה הוא משחק בפרסית, למי שסופר - הוא פרי שידוך של השחקנית ההוליוודית גלן קלוז, שהשתתפה בעונות הקודמות של הסדרה. "הבמאי דני סירקין התקשר אליי ואמר לי, 'אתה לא יודע מי דיברה איתי עליך", מספר גבאי, שמגלם סוכן מוסד ("בואי נגיד ככה, אני מהטובים"). "כמובן שהוא הכיר אותי עוד קודם, אבל כנראה שקלוז הציתה משהו, וכמובן שאמרתי מיד 'כן'. זו סדרה עצומה עם מאות עובדים, דני הוא מאסטר בתחומו והצלם גיורא ביח עושה שם עבודה מעולה".
אני עוד לא מספיקה לשאול על הפרטנרית שלו, וגבאי כבר מדבר על העבודה לצד ניב סולטן: "היא נפלאה. עושה הכל מדויק בטייק הראשון, פשוט לקנא בה. נורא נהניתי לעבוד איתה".
שידור העונה הזו נדחה בגלל המלחמה.
"בישראל אישרו לכאן 11 לשדר אותה, אבל ב'אפל TV' עוצרים את זה מסיבות פוליטיות, כלכליות, וואטאבר. חבל לי, מצער שפוסלים אומנות מישראל. אני חושב שבמצב כזה אומנות היא גשר, ולא לשתף איתה פעולה זה עוול. היינו עם הסרט 'חמדה' של שמי זרחין בפסטיבל טורונטו, התחילו לצעוק שם שישראל עושה ג'נוסייד, נתנו להם לצעוק, ואחרי ארבע דקות הם נעלמו. דווקא זכינו שם להצלחה ודאגו לאבטחה שלנו, אבל לקחו אותנו מאחורי הקלעים ולא בדרך הראשית. גם זאת הרגשה לא נעימה".
והעונה החדשה של "טהרן" עלתה בתאגיד השידור הישראלי בדיוק כשמאיימים לסגור אותו.
"היחסים בין המדינה והממשלה לתקשורת נהיו לא בריאים. בכל מדינה מתוקנת צריך להיות גוף משוחרר מנטל המסחריות, גם מבחינה אומנותית וגם מבחינה פוליטית, כי מדינה צריכה להיות חשופה לביקורת. אבל בממשלה רוצים לשלוט בגופי התקשורת, וזה חמור".
גילמת בעבר את רובי פולישוק, שנהפך לסמל המסחרה בפוליטיקה הישראלית. מה הוא היה אומר על מצבנו כיום?
"פולישוק נראה תמים, משורר, לעומת מה שקורה היום. הרי הוא עולה למעלה שלא באשמתו, ואם הוא עושה טעויות, אז הוא עושה אותן מתוך תום. היום בפוליטיקה אתה לא רואה תום, אלא שנאה ורוע וארסיות. אני מאחל לכולנו שמישהו יידע להחזיק את הספינה הזאת ושהיא לא תטבע - כלכלית, צבאית, ביטחונית. אני מתגעגע לערכים שהיו ואינם, ערכים של נאמנות ויושרה ושפה לא בוטה. תראי את בני משפחות החטופים שזועקים זעקה, ובתגובה מתקיפים אותם, מגדפים אותם. זו באמת תעודת עניות, המחשבה היא כל כך תועלתנית ואגואיסטית. אני מקווה שגם כאן וגם בעולם יבוא גל אחר".
גבאי משתתף בימים אלה בהצגה "אנטיגונה" (בית ליסין) בכיכובה של ליהי קורנובסקי. אומנם זו טרגדיה יוונית בת 2,500 שנה, אבל הוא מזהה שם מאבק בן זמננו. "המחזה עוסק בבעיות נצחיות - היחיד מול השלטון, צו המצפון מול החוק. תראי כמה זה אקטואלי: אנטיגונה מצייתת לצו האלים, מבקרת את השלטון, וזה נהיה טרגי כי היא הולכת עד הסוף בלי להתפשר - וגם המלך קריאון, נציג המשטר שאני מגלם, הולך עד הסוף בלי להתפשר. ואז היא הולכת לאבדון, וגם הוא".
דפנה עוברת איתי את כל רכבות ההרים
הילד ששכנע את גבאי לצאת לניו יורק כבר בן 26. אדם גבאי מוכר היום כשחקן המוערך מ"הנערים", "המפקדת" ו"אף אחד לא עוזב את פאלו אלטו", ואבא שלו אומר: "אני כל כך גאה בו. חוץ מזה שהוא הבן שלי, הוא איש עם לב נפלא. בכלל, יש לי חמישה ילדים וכולם אנשים טובים. רדי הוא מורה לטאי-צ'י, ויש לי ממנו שלושה נכדים. נועה היא מעצבת גרפית ואמא לשתי נכדות שלי, בדיוק היינו אצלה בשבת וחגגו לי יום הולדת. תמר עובדת בצלב האדום באיטליה, ואורי הוא שף".
ידעת שאדם יהיה שחקן?
"כבר כשהוא היה בן 3. והוא לא היה צריך להגיד אף פעם שהוא 'הבן של', כי יש לו קבלות להראות".
ועדיין, כשאבא שלך הוא ששון גבאי, יש לך נעליים גדולות למלא. איך מתמודדים עם ההשוואה?
"הוא בנוי אחרת. אני הייתי ממוקד משחק, וכשהצלחתי והגשמתי זה כל כך סיפק אותי שזה היה הווקטור שעבדתי עליו. לאדם יש גם שאיפות אחרות: הוא גם מביים קליפים, כותב תסריטים, יש לו רעיונות לסדרות. הוא הלך עכשיו ללמוד תסריטאות ב'סם שפיגל', ואני מאוד שמח".
הוא אירח אותך בתוכנית "מוזות" וסיפר שהוא עובד על סדרה על חייך. מי יגלם אותך?
"יו, לא חשבתי על זה. קודם ניתן לו לכתוב".
שלושת הילדים הגדולים נולדו לגבאי ולאשתו הראשונה, מימי ברעם. את אדם ואורי הביא לעולם עם הסופרת דפנה חלף-גבאי, אשתו השנייה. הם התחתנו ב-2008, כשנה לאחר ההצלחה העולמית של "ביקור התזמורת" וההזדמנויות שנוצרו בעקבותיה.
איך העבודה מעבר לים משפיעה על הזוגיות?
"מגיעה לדפנה תודה על זה שהיא עוברת איתי את כל רכבות ההרים. היא הרבה איתי כשאני מצלם בחו"ל, כי היא חושבת שמרחקים יכולים להזיק. היא אישה ויודעת יותר מגבר, אבל בעיניי המרחק הפיזי לא משנה. אולי זה גם הגיל, ואם הייתי צעיר יותר אז זה היה מבלבל. אבל מבחינתי הגעתי לזה בגיל מוכן. אני אף פעם לא מקבל את הזוגיות כמובנת מאליה".
דפנה מגיעה גם לכל הצגה?
"יש לנו סידור כזה שהיא תמיד באה להצגה הראשונה ושולחת אנרגיות, יש לה כל מיני כישופים. עם דפנה אני רגוע בהצגה הראשונה, אני יודע שהיא שם בשביל לתמוך ולחשוב חיובי".
גם אתה חושב חיובי במבט על הדרך שעברת? אתה מרגיש מסופק, יכול לטפוח לעצמך על השכם?
"שחקנים אוהבים את ההכרה, גם הצנועים, ואני יודע לעמוד על שלי ולהיאבק מבחינה מקצועית. כשאמרו לחנוך לוין שהוא צנוע, הוא אמר, 'אני עוד לא מספיק גדול כדי להיות צנוע'. אני אולי מצטייר כאיזה פילנתרופ, אבל חשוב לי המקצוע שלי, חשובה לי ההכרה. אני גאה בעצמי, ואני מקווה שאמשיך להיות".
צילום: שי פרנקו | סטיילינג: זוהר מאירי | איפור ושיער: נוי חורי | הפקה: טל פוליטי